תודה
החיזוק היומי
חיזוק יומי - א' אלול
פרשת - "שופטים" - חשבון הנפש של חודש אלול
במהלך ימי מלחמת העולם השנייה, בגטו קובנה שבליטא, חי תלמיד חכם ואיש חסד בשם רבי שמואל. התנאים בגטו היו תת-אנושיים, והרעב כירסם בכל חלקה טובה. אנשים מתו ברחובות מדי יום מזקנה, מחלות ותשישות.
ערב אחד חזר רבי שמואל לביתו לאחר יום עבודת כפייה מפרך. בכיסו הייתה פרוסת לחם אחת קטנה ויבשה שקיבל כקצבה יומית. הוא תכנן לאכול אותה בבוקר כדי שיהיה לו כוח לעוד יום של הישרדות.
כשהלך בסמטה, הוא הבחין בבחור צעיר שרוע על הארץ. זה פליט שהגיע לגטו לבדו, תשוש לחלוטין ונראה כמי שאיבד את הרצון לחיות. רבי שמואל נעצר. הוא ידע שאם ישאיר את הבחור כך בלילה הקר, הבחור לא יתעורר בבוקר.
רבי שמואל התלבט קשות, הפרוסה הזו הייתה חייו שלו. אך הוא נזכר במצוות "עגלה ערופה" מפרשת "שופטים". הוא נזכר בדין שאומר שמנהיגי העיר אחראים על העובר ושב, שאסור לתת לאדם לצעוד לבדו בלא מזון ובלא הגנה.
הוא ניגש אל הבחור והושיט לו את פרוסת הלחם. הבחור פתח עיניים כבדות, הביט בלחם כאילו היה מדובר באוצר הגדול, ואכל אותו לאט. רבי שמואל הרים את הבחור, תמך בגופו, והוביל אותו אל תוך צריף חם שבו היו אנשים נוספים שיכלו להשגיח עליו. הוא ליווה אותו והבטיח לו: "אתה לא לבד".
שנים רבות לאחר המלחמה, בארץ ישראל, ישב אותו בחור, שהפך כבר לאדם מבוגר ובעל משפחה וסיפר את הסיפור.
הוא אמר: "הלחם של רבי שמואל הציל את הגוף שלי באותו לילה, אבל הליווי שלו, העובדה שהוא לא השאיר אותי לבד בשדה הקר של הגטו, היא זו שהחזירה לי את הנשמה ואת הרצון לחיות".
"וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כא, ז)
מצוות עגלה ערופה מתבצעת כאשר נמצא יהודי הרוג בשדה ולא ידוע מי הרוצח. חברי בית הדין הגדול מודדים מהו היישוב הקרוב ביותר לאיש.
זקני העיר הקרובה ביותר מביאים עגלת בקר שלא עבדו איתה מעולם, מורידים את העגלה אל נחל זורם ועורפים את ראשה מאחור.
זקני העיר מכריזים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ", ובכך מצהירים שלא התרשלו בשמירה או בליווי של האורח.
אנו אולי לא זקני העיר וחשובי הארץ, אבל גם עלינו מוטלת האחריות על הסביבה שלנו.
אנחנו לא יכולים לומר "לא ראינו, לא ידענו". אם יש אדם בסביבה שלנו שהוא פגוע, בודד, עצוב, או קורס תחת נטל כלשהו, האחריות היא גם עלינו, לבדוק, להסתכל, להושיט יד, וחלילה לא להתעלם.
בחודש אלול מתחילים לעשות חשבון נפש על השנה שחלפה. חשבון הנפש האמיתי של אלול חייב לכלול את היחס שלנו לזולת.
האם השארנו מישהו לבד? האם התעלמנו מאדם שזקוק למילה טובה, לליווי ותמיכה?"
חודש אלול הוא הזמן "ללוות" את האנשים שסביבנו, להעניק להם תחושת שייכות, ולוודא שאף יהודי לא מרגיש זנוח או שקוף "בשדה" של החיים...
אם תעשה זאת תגיע לראש השנה עם מטען גדול של זכויות, אהבת ישראל, ותוכל לומר "תחל שנה וברכותיה" ("חיזוק יומי" - רונן קרתא)
יום טוב, חודש טוב ומבורך, שבת שלום, בשורות טובות ובעזרת ה' ננצח
לגאולת והצלחת עם ישראל ברחמים רבים שמירה על חיילינו בקרבות, לרפואת כל הפצועים. אמן!