תודה
החיזוק היומי
חיזוק יומי - יח' תמוז
פרשת - "פנחס" - לשמוח בשמחת האחרים
במזרח אירופה חי מורה לילדים אהוב מאוד, רבי חנוך שמו. במשך עשרות שנים רבי חנוך לימד את ילדי העיירה לקרוא את האותיות הראשונות, לקרוא בתורה ולשיר את תפילות החג. הוא עשה זאת בסבלנות רבה ובאהבה גדולה.
הילדים העריצו אותו, וההורים ידעו שאין מורה כמוהו.
חלפו השנים ורבי חנוך הזדקן. הליכתו נהייתה כבדה, וקולו נחלש. הוא הרגיש שהוא כבר לא מצליח לשמור על תשומת הילדים השובבים כמו בעבר.
בוקר אחד, הגיע לבית הספר הקהילתי בחור צעיר ונמרץ בשם שמואל. שמואל היה מלא באנרגיה, היו לו שיטות לימוד חדשות ומרתקות, והוא ידע לספר סיפורים שהציתו את דמיונם של הילדים.
בתוך שבועות ספורים, כל הילדים נקשרו אל שמואל הצעיר. הם הלכו רק אליו, הקשיבו לכל מילה שלו, והכיתה של רבי חנוך המבוגר נותרה כמעט ריקה.
חבריו של רבי חנוך ניגשו אליו ואמרו בחשש: "רבי חנוך, הצעיר הזה לוקח לך את התלמידים. הוא תופס את מקומך. איך אתה מסוגל לראות את זה ולשתוק? זה בטח כואב ומעליב מאוד אחרי כל השנים שנתת פה".
רבי חנוך הביט בהם בחיוך רגוע ומאיר, ואמר להם מילים שנותרו חקוקות בליבם לתמיד: "חברים יקרים, אתם טועים בדבר אחד בסיסי. כל החיים שלי, המטרה שלי לא הייתה שאני אהיה המורה הכי מפורסם, אלא שלילדים של העיירה שלנו יהיה טוב, שהם יאהבו את התורה ושיגדלו להיות אנשים טובים.
אם עכשיו הגיע בחור צעיר שעושה את זה טוב יותר ממני, והילדים פורחים תחת ידיו, אז התפילה שלי לאורך כל השנים התגשמה! המטרה הושגה! מדוע שאקנא בו? אני צריך לרקוד משמחה על כך שהילדים מקבלים את הכי טוב שיש".
"וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶׁה" (במדבר כז, יט, כג)
כאשר הקב"ה אמר למשה לסמוך את ידיו על יהושע ולהעביר לו את ההנהגה, הוא ביקש ממשה: "וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו" (ביד אחת) אבל משה, מתוך אהבה עצומה ורצון להעניק ליהושע את כל הכוח האפשרי, עשה יותר ממה שנתבקש: "וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו" (בשתי ידיו)
משה לא ניסה להקטין את יהושע, הוא לא הרגיש פגוע מכך שבניו שלו לא נבחרו, והוא לא ניסה להוכיח שהוא מנהיג טוב יותר. הוא פינה את המקום לדור הבא באהבה, מתוך הבנה שהטובה של עם ישראל קודמת לאגו הפרטי שלו.
האם פעם ישבנו עם עצמנו ובדקנו - כמה קל לנו לפרגן לחבר לעבודה שקיבל קידום שאנחנו רצינו? כמה קל לנו לשמוח כשאח או חבר מצליחים יותר מאיתנו?
משה רבנו מלמד אותנו שכאשר אנחנו מתרכזים במטרה הגדולה ולא בכבוד האישי שלנו, קל לנו בהרבה לשחרר, לפרגן ולהעביר את המקל הלאה באהבה ובחיוך.
קנאה היא דבר טבעי, אולם היא מגיעה לעיתים קרובות מתוך מחשבה מוטעית שההצלחה בעולם היא כמו עוגה, אם מישהו אחר לקח חתיכה גדולה, נשארה לי חתיכה קטנה יותר.
התורה מלמדת אותנו שהשפע בעולם הוא אינסופי. ההצלחה של החבר, העובד, או בן המשפחה לא מורידה מילימטר מההצלחה המיועדת לנו. יש מקום לכולם לזרוח ולפרוח.
פירגון הוא כמו שריר. ברגע שאנו מרגישים צביטה קטנה של קנאה בלב, זהו בדיוק הרגע לעשות מעשה הפוך: לגשת לאותו אדם, להחמיא לו מכל הלב ולשבח אותו בפני אחרים. הפעולה החיצונית הזו משפיעה על הפנימיות, וממיסה את האגו והקנאה.
כשאדם מגיע למדרגה שבה הוא מסוגל לשמוח באמת ובתמים בהצלחתו של האחר, הוא הופך להיות אדם חופשי ומאושר באמת. הוא כבר לא תלוי בהשוואות בלתי פוסקות לסביבה, והלב שלו מתרחב ומתמלא בשלום – בדיוק כמו "ברית השלום" שקיבל פנחס, וכמו הברכה שבה בירך משה את יהושע... ("חיזוק יומי" - רונן קרתא)
יום טוב, שבת שלום, בשורות טובות ובעזרת ה' ננצח
לגאולת והצלחת עם ישראל ברחמים רבים שמירה על חיילינו בקרבות, לרפואת כל הפצועים. אמן!