כתיבת התורה שבעל פה – מן הגלות אל הגאולה
אחד המאורעות המכוננים בתולדות ישראל היה עריכת המשנה בידי רבי יהודה הנשיא. חז"ל מלמדים שהתורה שבעל פה נועדה בעיקרה להימסר בעל פה, אולם כאשר גבר החשש שתשתכח מישראל בעקבות פיזור האומה בגלות, סמכו על הפסוק: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה', הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט, קכו), והתירו לכותבה (גיטין ס ע"א; תמורה יד ע"ב). בכך נפתחה תקופה חדשה שבה בית המדרש נעשה מרכז קיומו הרוחני של עם ישראל.
אפשר לראות במהלך זה לא רק פתרון לשעתו, אלא תחילתו של תהליך גאולי. הנביא ישעיהו אומר: "בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיהו ס, כב), וחז"ל (סנהדרין צח ע"א) פירשו שיש שני מסלולים לגאולה: גאולה בזמנה הטבעי – "בעיתה", או גאולה מואצת – "אחישנה", כאשר ישראל זוכים. מכאן ניתן להציע כיוון פרשני שלפיו כתיבת התורה שבעל פה אפשרה להפיץ תורה בכל קצוות הגלות, ובכך להאיץ את תיקון העולם באמצעות לימוד התורה.
ספר הזוהר מדגיש שוב ושוב שהאור הגדול ביותר מתגלה דווקא מתוך החושך. גם המהר"ל, הרמח"ל, השפת אמת והרב קוק מלמדים שהגלות אינה רק עונש אלא גם שלב של בירור, זיכוך והכנה לגאולה. דווקא כאשר אין מקדש ואין נבואה, מתרבה לימוד התורה, והאור הרוחני מתפשט בעולם כולו.
אולם חז"ל הזהירו: "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" (אבות א, יז). ומאידך אמרו: "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין מ ע"ב). נמצא שלימוד התורה אינו תכלית לעצמו, אלא אמצעי לתיקון האדם והעולם. התורה מתחילה בלימוד אך מגיעה לשלמותה בקיום המצוות.
בין המצוות תופסת ברית המילה מקום ייחודי. כבר לאברהם אבינו נאמר: "וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם" (בראשית יז). חז"ל הפליגו במעלתה ואמרו שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות (נדרים לא ע"ב), והרמב"ם כתב שהיא אות הברית שבין הקב"ה לישראל. בספר הזוהר ובכתבי האר"י מבואר שהמילה אינה רק פעולה גופנית אלא תיקון רוחני המגלה את קדושת האדם ומסירה את כוח הערלה, המסמלת הסתר וחציצה.
לאור זאת ניתן להציע רעיון נוסף: אם לימוד התורה מוביל למעשה, והמעשה השורשי ביותר של כריתת הברית הוא ברית המילה, הרי שהתפשטות התורה בעולם עשויה להביא גם להתפשטות רעיון הברית ותיקון האדם. מבחינה היסטורית, ברית המילה אכן נפוצה הרבה מעבר לעם ישראל, וכיום מיליוני בני אדם ברחבי העולם נימולים מסיבות דתיות, תרבותיות או רפואיות. אין במקורות חז"ל קביעה שהגאולה תלויה בכך שכל האנושות תהיה נימולה, אך ניתן לראות בהתפשטות רעיון הברית ביטוי להשפעתה ההולכת וגדלה של מורשת אברהם בעולם.
כרמז יפה מציינים בעלי הדרש כי הביטוי "ברית מילה" שווה בגימטרייה ל־"השמים והארץ". אין זו ראיה הלכתית או אמונית, אלא רמז המבטא רעיון עמוק: הברית מחברת בין הגוף לבין הנשמה, בין הארצי לבין האלוקי, ובין האדם לבין בוראו. כשם שהשמים והארץ הם שני חלקי הבריאה, כך הברית מסמלת את איחודם תחת רצון ה'.
חזון הנביאים מתאר עתיד שבו העולם כולו יכיר במלכות ה': "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'" (ישעיהו יא, ט), ו**"כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה'"** (צפניה ג, ט). לפי הקבלה, תכלית הבריאה היא לייחד את העליונים והתחתונים, את השמים ואת הארץ, עד שתתגלה אחדותו של הקב"ה בכל המציאות.
לפי כיוון מחשבה זה, אפשר לראות את כל ההיסטוריה של ישראל כמהלך אחד: רבי יהודה הנשיא הציל את התורה באמצעות כתיבתה; התורה התפשטה בגלות; הלימוד הוליד מעשה; המעשה מתקן את האדם; ותיקון האדם מקרב את תיקון העולם. כך יוצא שמתוך חשכת הגלות נולד אור גדול, והגלות עצמה נעשית כלי להכנת הגאולה. זהו אינו מקור מפורש בחז"ל אלא הצעה רעיונית, המחברת בין דברי חז"ל, הקבלה והחסידות לכדי תפיסה אחת: ככל שהתורה והברית פועלות בעולם ומקדשות את האדם, כך הולכת המציאות ומתקרבת ליום שבו יתקיים הייעוד: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ; בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט).