רוטר
05.07.2026
רוטר
בחזרה לבית המדרש

להלן מאמר מקיף המעמיק בסוד הבריאה, החל מהאחדות המוחלטת של הבורא, דרך הצמצום והסתרת הפנים, ועד להופעת האדם והנחש, מבוסס על מקורות ישראל

10
התראות

## סוד ההעלם והגילוי: מ"אין עוד מלבדו" ועד לאדם ולנחש בבריאה
היסוד הגדול ביותר באמונת ישראל טמון בהכרזה החד-משמעית המופיעה בתורה: **"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ"** (דברים ד, לה). תפיסה זו אינה רק שלילת עבודה זרה או ריבוי אלים, אלא, כפי שמבארות פנימיות התורה והחסידות, קביעה אונטולוגית מוחלטת: אין שום מציאות אמיתית ועצמאית מחוץ לבורא יתברך. כל ההוויה כולה היא ביטוי של האלוהות. אלא שכאן מתעוררת השאלה הפילוסופית והתיאולוגית העמוקה ביותר: אם אכן "אין עוד מלבדו", והוא ממלא את כל המציאות באורו האינסופי, כיצד ייתכן קיומו של עולם סופי, גשמי ומוגבל? כיצד ייתכן קיומם של בני אדם בעלי בחירה חופשית, וכיצד ייתכן קיומו של רע?
התשובה לשאלות אלו טמונה בתהליך מדורג ומופלא של הסתרה, צמצום ובריאה, שבו משתתפים שמותיו השונים של הבורא, וכן כוחות רוחניים שהוא עצמו האציל, כדי להוות את במת ההיסטוריה האנושית.
### סוד הצמצום: העלמת האור האינסופי
כדי להסביר את פרדוקס הבריאה, מגלה לנו חכמת הקבלה, ובפרט תורת האר"י הקדוש (רבי יצחק לוריא אשכנזי), את סוד "הצמצום". בספרו **"עץ חיים"** (היכל א', ענף ב') כותב רבי חיים ויטאל בשם האר"י: "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל... וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות... הנה צמצם עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא ונתרחק אל סביבות הנקודה האמצעית, ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל ריקני".
כלומר, פעולתו הראשונה של בורא עולם לא הייתה בנייה, אלא העלמה. הקב"ה "סילק" את הגילוי המוחלט של נוכחותו כדי לפנות מקום (מושגי ורוחני) למציאות שתרגיש את עצמה כנפרדת. תורת החסידות, ובמיוחד ספר ה**"תניא"** (שער היחוד והאמונה) של רבי שניאור זלמן מלאדי, מסבירה שהצמצום אינו סילוק של הבורא חלילה (שהרי "לית אתר פנוי מיניה" - אין מקום הריק ממנו, כדברי הזוהר), אלא הסתרה בלבד. האור האלוהי ממשיך להחיות את המציאות בכל רגע נתון, אך הוא מתלבש בלבושים המעלימים את מקורו, כדי לאפשר לנבראים תחושת ישות ועצמאות.
### אֱלֹהִים: הבריאה מתוך מידת הדין והסדר
ההעלם הזה בא לידי ביטוי מובהק בפסוק הראשון בתורה: **"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"** (בראשית א, א). לא נאמר "ברא ה'", אלא "ברא אלהים". השם "אלהים" ביהדות מייצג את מידת הדין, ההגבלה, וההסתר. כפי שמציינים המקובלים, בגימטריה השם **אלהים** שווה לערך של המילה **הטבע** (86).
הבריאה הראשונית והכאוטיות ("תֹהוּ וָבֹהוּ") עברה תהליך של סידור והבדלה על ידי שם אלהים. במהלך ששת ימי בראשית, אלהים עושה סדר בבריאה: "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ", "וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם", "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים". המדרש (**בראשית רבה יב, טו**) מסביר שהעולם נברא תחילה במידת הדין (אלהים), כדי להציב חוקים, גבולות ומסגרות ברורות. הטבע פועל על פי חוקיות קפדנית ועיוורת לכאורה, החוקיות של שם אלהים שמסתירה את ההשגחה האישית.
### הוי"ה (יהו"ה): יצירת האדם ומידת הרחמים
אולם, עולם שמתנהל רק על פי מידת הדין והחוקיות הנוקשה לא היה יכול להתקיים, ובטח שלא לאפשר קיום של יצור מורכב כגון האדם, שמועד לחטוא וליפול. כאן מופיע השם המפורש – שם הוי"ה (י-ה-ו-ה), המייצג את מידת הרחמים, ההוויה, והקשר האישי שמעל למגבלות הטבע והזמן.
התורה משנה באופן דרמטי את שם האל בפרק ב' של ספר בראשית, כאשר מגיעים ליצירת האדם הפרטי והנשמה: **"וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה"** (בראשית ב, ז).
רש"י, על פי התלמוד והמדרש, מסביר מדוע שולבו שני השמות יחד בפסוק זה: "בתחילה עלה במחשבה לבראתו במידת הדין (אלהים), ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין". יצירת האדם דרשה את הנפיחה האלוהית הישירה ("מאן דנפח מדיליה נפח" - מי שנופח, מתוכו הוא נופח, כדברי המקובלים). האדם מקבל נשמה שהיא "חלק אלוה ממעל ממש" (לשון ספר התניא), והיא קשורה לשם הוי"ה, המייצג את ההתגלות הפנימית והרחמים.
### סמאל והנחש: הופעת הבחירה החופשית והרע
אך אם הכל אלוהות (הן ההסתר של אלהים והן הגילוי של הוי"ה), כיצד נוצר הרע? מטרת הצמצום והבריאה הייתה לאפשר לאדם עבודה רוחנית של בחירה חופשית, כדי ששכרו יהיה בזכות ולא בחסד ("נהמא דכיסופא" - לחם חסד). לשם כך נדרשה מציאות של התנגדות ופיתוי.
כאן נכנס לתמונה המלאך סמאל (שר של עשו ושר של אדום במסורת, המזוהה עם יצר הרע ומלאך המוות) והנחש הקדמוני. במדרש **פרקי דרבי אליעזר** (פרק יג) מתואר כיצד סמאל, שהיה גדול המלאכים, קנא באדם הראשון על מעלתו. סמאל לא יכל להתמודד מול האדם פנים אל פנים, ולכן חיפש כלי להתלבש בו. המדרש מתאר זאת באופן ציורי: "ראה סמאל שלא יוכל להטעותו, ולקח את הנחש ורכב עליו".
סמאל, שמשמעות שמו בקבלה היא "סם-אל" (רעל/סילוק האלוהות), משתמש בנחש – יצור חלקלק, ארצי ושפל – ככלי (כלי רכב) כדי להחדיר את ספקנותו בלב האדם והאישה. ספר **הזוהר** (חלק א', לה ע"ב) מרחיב שהנחש עצמו לא היה סתם חיה, אלא "יצר הרע" עצמו שהתגלם בעולם החומר דרך כוחו של סמאל. פעולתו של סמאל ביצירת מהות הנחש כ"מפתה" היא למעשה תכלית ההסתר: הרע מציג את עצמו כמציאות עצמאית כביכול, הטוענת טענות נגד ציווי ה' ("אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים... כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים"). הנחש מכניס את רעל הכפירה ב"אין עוד מלבדו" - הוא מציע שניתן להיות "כאלוהים" באופן עצמאי ומנותק מהמקור.
### סיכום: העבודה להחזרת היחוד העליון
מבט עמוק מלמד שגם סמאל והנחש אינם רשויות נפרדות. כפי שמדגיש הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, "אין עוד מלבדו" כולל גם את כוחות הרע ("הקליפות" וה"סטרא אחרא"). הבורא נתן להם רשות ואפשרות להיראות כישות נפרדת רק כדי להעמיד את האדם בניסיון.
הבריאה מתחילה באחדות אינסופית המוסתרת על ידי ה**צמצום**. לאחר מכן, **אלהים** בונה את מסגרת הטבע הקשוחה; אז מופיע שם **הוי"ה** שנופח נשמת רחמים באדם, ומנגד ניצב **סמאל הרוכב על הנחש** היוצר את קונפליקט הבחירה על ידי ספקות ופיתויים.
מטרת כל המהלך המורכב הזה – הסתרת הפנים, שילוב הדין והרחמים, ונוכחות יצר הרע – היא אחת: לתת לאדם את הכוח להתמודד עם הנחש, לגלות בתוך עולם של הסתר את האור הגנוז, ולזעוק מתוך החושך של העולם הזה (שהוא לשון "העלם") את האמת המוחלטת, אשר תהדהד לנצח: **"ה' הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ"**.
1 תגובותמיון לפי
  • פשוט
    מדהים יישר כח