הבורא ברא עולם מעניין ועם זאת יציב ועם אפשרות בחירה בטוב לכל אדם
אחד הדברים הבולטים ביותר במציאות הוא העובדה שאין בה קיפאון. העולם משתנה, נע, עולה ויורד, נבנה ונהרס, מתחדש וחוזר חלילה. גם האדם עצמו איננו מושלם, ואף אינו נועד להיות מושלם במובנו המוחלט. שלושה עקרונות אלו – הדינאמיות, המחזוריות וחוסר השלמות האנושית – אינם פגמים במציאות אלא חלק מהחכמה האלוקית שבה. מתוך התבוננות בתנ"ך, בדברי חז"ל, במדרשים, בקבלה ובחסידות, ניתן לראות כי דווקא מציאות זו מאפשרת חיים שיש בהם עניין, תקווה, ענווה ותיקון מתמיד.
העולם דינאמי כדי שתהיה בו התחדשות ולא שעמום
ספר קהלת מתאר:
"דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. וזרח השמש ובא השמש" (קהלת א, ד-ה).
שלמה המלך אינו מתאר עולם קפוא, אלא עולם של תנועה מתמדת. גם דוד המלך אומר:
"תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה" (תהלים קד, ל).
הקב"ה מחדש את הבריאה בכל עת. וכך אנו אומרים בתפילה:
"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".
אם המציאות הייתה קבועה לחלוטין, ללא שינויים, לא הייתה אפשרות לצמיחה, ללמידה ולהתפתחות. החידוש הוא מקור החיים.
במדרש בראשית רבה נאמר:
"אין לך יום שאין הקב"ה מחדש בו מעשה בראשית".
גם בתלמוד (חגיגה ג ע"א) נאמר:
"אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש".
עצם החיים בנויים על התחדשות.
החסידות – עבודת ה' מתוך חידוש
רבי נחמן מברסלב לימד (ליקוטי מוהר"ן תנינא מח):
"אסור להיות זקן אפילו זקן שבקדושה".
כלומר, האדם צריך להתחדש תמיד. הזקנה שעליה מדבר רבי נחמן אינה גיל ביולוגי אלא קיפאון רוחני. האדם נדרש להתחיל מחדש בכל יום.
הבעל שם טוב פירש את הפסוק:
"היום הזה ה' אלוקיך מצווך"
– שיהיו דברי התורה חדשים בעיניך כאילו היום ניתנו.
אם הכול היה ידוע מראש, ללא שינויים, ללא אתגרים וללא הפתעות, החיים היו מאבדים את טעמם. התנועה וההתחדשות יוצרות עניין ומשמעות.
המחזוריות שבמציאות – יסוד התקווה
לצד הדינאמיות, העולם פועל גם במחזורים.
יום ולילה, קיץ וחורף, שבת וחול, חודשים ושנים, שמיטה ויובל – כולם בנויים על מחזוריות.
לאחר המבול הבטיח הקב"ה:
"עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו" (בראשית ח, כב).
מחזוריות זו מעניקה לאדם ביטחון. היא מלמדת שכל מצב זמני.
"עת לכל"
קהלת אומר:
"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. עת ללדת ועת למות... עת לבכות ועת לשחוק" (קהלת ג).
אין מצב שנמשך לנצח. השמחה והצער, העלייה והירידה – כולם חלק ממחזורי החיים.
בגמרא (ברכות ס ע"ב) נאמר:
"לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד".
גם כאשר מגיעה ירידה, היא אינה סוף הדרך אלא שלב בתוך תהליך.
"אין לך עשב שאין לו מזל"
במדרש בראשית רבה נאמר:
"אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל".
הבריאה כולה נמצאת בתנועה מחזורית של צמיחה.
הירח – סמל המחזוריות
עם ישראל נמשל ללבנה. הלבנה מתמעטת ומתחדשת.
הזוהר הקדוש רואה בכך סמל עמוק: הירידה אינה סוף אלא הכנה לעלייה חדשה.
לפיכך, כאשר מתרחשים משברים ואסונות, אין לראותם כמציאות נצחית. המחזוריות מלמדת שכל גל יורד בסופו של דבר.
רבי נחמן אמר:
"אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן".
כשם שיש ירידה, יש גם עלייה.
העליות והירידות הן חוק הבריאה
בתלמוד (ברכות ד ע"ב) דרשו על דוד המלך:
"למה נסמכה נפילתן של שונאי ישראל לתפילה? ללמדך שאפילו נפל – קם".
ובמשלי (כד, טז):
"שבע יפול צדיק וקם".
הצדיק איננו מי שאינו נופל, אלא מי שקם.
רבי צדוק הכהן מלובלין כתב שאין אדם עומד על דברי תורה אלא לאחר שנכשל בהם. הכישלון עצמו הוא חלק מתהליך הגדילה.
אף אדם אינו מושלם
קהלת אומר:
"כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ).
וכן נאמר בתהלים:
"אם עוונות תשמור יה – אדני מי יעמוד?" (תהלים קל, ג).
חז"ל אומרים (שבת נה ע"ב):
"אין מיתה בלא חטא".
משמעות הדברים היא שאין אדם מושלם בשלמות מוחלטת.
משה רבנו טעה, דוד המלך טעה, שלמה המלך טעה, ואף גדולי הנביאים היו בני אדם.
העדר השלמות אינו תקלה אלא חלק מייעודו של האדם.
חסרונות האדם נועדו להביאו לענווה
אברהם אבינו אומר:
"ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז).
משה ואהרן אומרים:
"ונחנו מה" (שמות טז, ז).
ודוד המלך אומר:
"ואנכי תולעת ולא איש" (תהלים כב, ז).
על משה רבנו נאמר:
"והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג).
לא נאמר שהיה חכם מכל האדם בלבד, אלא ענו מכל האדם.
בגמרא (עבודה זרה כ ע"ב) נאמר:
"ענווה גדולה מכולן".
ובתלמוד (סוטה ה ע"א):
"אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על שפל רוח".
הענווה היא הכלי לקבלת השפע האלוקי.
מדוע אין האדם מושלם?
המהר"ל מפראג מסביר שהשלמות שייכת רק לבורא. הנברא מעצם טבעו מוגבל.
אם היה האדם מושלם לחלוטין, לא היה מקום לבחירה, להתקדמות או לעבודה.
ספר הזוהר מלמד שהאדם נברא כדי להיות שותף בתיקון העולם.
לכן נברא חסר, כדי שישלים את עצמו.
האר"י הקדוש מסביר שהעולם כולו בנוי על תיקון. אילו הייתה שלמות מוחלטת מראש, לא היה מקום לעבודת האדם.
הענווה – שורש כל המידות הטובות
הרמב"ם (הלכות דעות ב, ג) כותב:
"ראוי לאדם להתרחק מן הגאווה עד הקצה האחרון".
במסילת ישרים פרק כב מתאר הרמח"ל את הענווה כמידה עליונה המביאה את האדם ליראת שמים.
חז"ל אמרו (אבות ד, ד):
"מאוד מאוד הוי שפל רוח".
ובמסכת סוטה (ה ע"א):
"כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו כפר בעיקר".
מנגד, הענווה פותחת את הלב לאהבת הבריות, לקבלת ביקורת וללימוד מתמיד.
החסידות – מעלת השפלות
הבעל שם טוב לימד שהאדם צריך לראות את חסרונותיו לפני חסרונות חברו.
רבי זושא מאניפולי אמר:
"כשאגיע לעולם הבא לא ישאלו אותי מדוע לא הייתי משה רבנו, אלא מדוע לא הייתי זושא."
כלומר, האדם אינו נדרש להיות מושלם אלא לממש את שליחותו.
רבי נחמן לימד שאפילו מי שנפל צריך למצוא בעצמו נקודות טובות ולהתחיל מחדש.
השילוב בין הכרת החסרונות לבין תקווה ותיקון מוליד ענווה בריאה, שאינה ייאוש אלא אמת.
הקבלה – השלמות שייכת רק לאין סוף
הזוהר הקדוש מלמד:
"לית שלימו אלא בקודשא בריך הוא".
רק האין סוף מושלם באמת.
האר"י הקדוש מלמד שקדמה לבריאה בחינת צמצום, ומכאן שכל הבריאה בנויה על גבול, מיעוט וחסרון.
רעיון שבירת הכלים מלמד שהמציאות כולה היא תהליך של תיקון מתמיד.
לפיכך, חוסר השלמות אינו טעות אלא יסוד מכוון המאפשר לאדם להשתתף בגילוי האור האלוקי.
המחזוריות הרוחנית
בספר הזוהר מתוארים מצבי "קטנות" ו"גדלות".
לפעמים האדם נמצא בעלייה, ולפעמים בירידה.
רבי נחמן לימד:
"ירידה תכלית העלייה".
הירידה עצמה מכינה מדרגה גבוהה יותר.
כשם שהלב פועל על ידי התכווצות והתרחבות, כך גם הנשמה.
העולם הבא – שלמות, העולם הזה – תהליך
חז"ל אומרים:
"העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא" (אבות ד, טז).
הפרוזדור אינו מושלם. הוא מקום מעבר.
השלמות המוחלטת שייכת לעולם הבא.
לכן בעולם הזה יש תנועה, שינוי, מחזוריות וחסרונות.
דווקא משום כך יש מקום לבחירה, לשכר, לאהבה, לתשובה ולתיקון.
סיכום
ההתבוננות בתורה, בדברי חז"ל, במדרשים, בקבלה ובחסידות מגלה שלושה יסודות גדולים:
העולם דינאמי – כדי שתמיד תהיה התחדשות, צמיחה ועניין, ולא קיפאון המביא לשעמום.
העולם מחזורי – כדי שהאדם ידע שאין מציאות קבועה של ירידה או של משבר, וכדי שלא ייבהל מאסונות ומתהפוכות, אלא יבין שכל דבר עובר וחוזר למהלך של תיקון.
האדם אינו מושלם – כדי שיוכל להכיר במגבלותיו, להתבונן בחסרונותיו, לשוב בתשובה ולזכות במידת הענווה, שהיא שורש כל המידות הטובות.
וכפי שאמר שלמה המלך:
"סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת יב, יג).
לא נאמר "זה האדם המושלם", אלא "זה כל האדם" – אדם הנמצא תמיד בדרך, בתנועה, במחזוריות, בתיקון ובענווה. דווקא בכך מתגלה יופייה של הבריאה וחכמתו של בוראה.