שבח הבדידות
החברה האנושית רואה פעמים רבות את הבדידות כמצב של חיסרון, אולם במקורות ישראל ניתן למצוא מבט עמוק יותר, הרואה בזמן שבו האדם נמצא לבדו הזדמנות מיוחדת לחשבון נפש, לדבקות בה', להתבוננות ולבניית עולמו הפנימי. יחד עם זאת, יש להבחין בין בדידות הנכפית על האדם מתוך צער וניתוק, לבין התבודדות רצונית המאפשרת צמיחה רוחנית. האדם נברא כחלק מן החברה, אך גם זקוק לזמנים שבהם הוא עומד לבדו מול בוראו ומול נשמתו.
"לבדד ישכון" – מעלת הייחוד
נאמר על עם ישראל:
"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג, ט).
רבים מהמפרשים ראו בפסוק זה לא קללה אלא ברכה. כוחו של עם ישראל נובע מכך שאינו תלוי לחלוטין בסביבה, אלא שומר על ייחודו הרוחני. כשם שלעם יש כוח לעמוד לבדו, כך גם האדם הפרטי זקוק ליכולת להיות לבדו ולא להיות תלוי תמיד ברעש החיצוני.
נאמר גם:
"טוב לגבר כי יישא עול בנעוריו. ישב בדד וידום כי נטל עליו" (איכה ג, כז-כח).
הפסוקים מציגים את הישיבה בדד כזמן של התבוננות, שתיקה וקבלת אחריות.
משה רבנו וההתבודדות
משה רבנו עלה להר סיני ארבעים יום וארבעים לילה. דווקא כאשר היה מנותק מן המחנה, זכה להגיע למדרגת נבואה שאין למעלה ממנה. גם אליהו הנביא הלך אל המדבר ושמע את קול ה' דווקא ב"קול דממה דקה" (מלכים א יט).
המדבר, מקום שאין בו המולה אנושית, נעשה בתנ"ך מקום של גילוי שכינה. חז"ל אמרו:
"אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר".
כשם שהמדבר פנוי וריק, כך האדם מפנה את לבו מכל ההסחות ומאפשר לדברי התורה להיקלט בנפשו.
יצחק אבינו – אב ההתבודדות
נאמר:
"ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בראשית כד, סג).
חז"ל למדו מכאן שיצחק תיקן תפילת מנחה. הזוהר והחסידות רואים ביציאתו לשדה מעשה של התבודדות ודבקות.
אברהם אבינו עמד "לפני ה'", יעקב אבינו נשאר לבדו בלילה:
"ויותר יעקב לבדו" (בראשית לב, כה).
ודווקא אז זכה להתעלות ולהפוך לישראל. לפעמים האדם מגלה את כוחותיו הגדולים ביותר דווקא כאשר הוא לבדו.
דברי חז"ל
במסכת ברכות (סג ע"ב) נאמר:
"הסכת ושמע ישראל – כתתו עצמכם על דברי תורה".
רש"י מפרש שיש צורך בפרישות ובהתמסרות.
במסכת אבות נאמר:
"הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה".
וכן:
"קנה לך חבר".
מכאן שיש איזון. האדם אינו נדרש להתנתק מן הבריות לחלוטין, אלא לקנות חברים אמיתיים ולא להיות תלוי בהמון.
בתלמוד מסופר על רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר שישבו במערה שתים עשרה שנה. תקופה זו של ניתוק מן העולם אפשרה להם להגיע למדרגות נשגבות ולגלות סודות התורה.
המדרשים
במדרש רבה נאמר:
"נתנה תורה במדבר, ללמד שכל מי שאינו עושה עצמו הפקר כמדבר אינו יכול לקנות את התורה".
המדרש מלמד שהפנימיות הרוחנית מתגלה דווקא במקום שבו האדם משתחרר מתלותו בכבוד ובדעת הבריות.
עוד אמרו חז"ל:
"כל העוסק בתורה בלילה, הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום".
הלילה, זמן השקט והבדידות, מתאים במיוחד להתבוננות וללימוד.
הזוהר והקבלה
הזוהר הקדוש מרבה לשבח את השתיקה וההתבודדות. רבי שמעון בר יוחאי היה יוצא עם תלמידיו לשדות ולמערות לעסוק בסודות התורה.
בספר הזוהר נאמר:
"לית אתר פנוי מיניה" – אין מקום פנוי מהקב"ה.
מכאן שגם כאשר האדם נמצא לבדו, אין הוא באמת בודד, שהרי השכינה עמו.
האר"י הקדוש נהג ללכת לשדות ולגדות הנחלים כדי להתבודד ולהשיג השגות רוחניות. תלמידו רבי חיים ויטאל מתאר את פרישותו של האר"י ואת אהבתו למקומות שקטים.
בספר "ראשית חכמה" נכתב שהאדם צריך לקבוע זמנים לחשבון נפש, להתבודדות ולבחינת מעשיו.
הרמב"ם
הרמב"ם כותב (הלכות דעות ו, א):
"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו".
ולכן כאשר החברה מקולקלת:
"ישב לבדו יחידי".
מכאן שיש מצבים שבהם הבדידות עדיפה על חברה רעה.
הרמב"ם עצמו הרבה בהתבוננות ובכתיבה בשעות הלילה, הרחק מרעש העולם.
ספר חובות הלבבות
רבנו בחיי אבן פקודה מדבר על "חשבון הנפש", ומסביר שאדם זקוק לזמנים שבהם הוא מתנתק מעסקי העולם ומתבונן בתכלית חייו.
לדבריו, הרעש החיצוני עלול למנוע מן האדם לשמוע את קול נשמתו.
המהר"ל
המהר"ל מפראג מסביר שהאדם השלם אינו תלוי בזולתו באופן מוחלט. התלות המתמדת בדעת החברה מחלישה את אישיותו של האדם. מי שיודע לעמוד לבדו מסוגל לעמוד גם מול לחצי הזמן והסביבה.
החסידות
הבעל שם טוב
הבעל שם טוב לימד שכל מקום שבו האדם נמצא, יכול הוא לדבוק בה'. אפילו בהיותו לבדו, השכינה עמו.
רבי נחמן מברסלב
רבי נחמן הדגיש במיוחד את עניין ההתבודדות:
"מעלה גדולה מן הכל היא ההתבודדות".
עוד אמר:
"טוב מאוד לפרש שיחתו לפני השם יתברך כאשר ידבר איש אל רעהו".
הוא המליץ לצאת לשדות וליערות ולדבר עם הקב"ה בשפה פשוטה. לדבריו, שעה אחת של התבודדות יכולה להביא את האדם לשמחה ולבהירות.
רבי נחמן כתב:
"על ידי ההתבודדות זוכה האדם ליישוב הדעת".
יישוב הדעת הוא אחד היסודות החשובים ביותר בעבודת ה'.
רבי צדוק הכהן מלובלין
רבי צדוק כתב שהנקודה הפנימית של האדם מתגלה דווקא כאשר הוא לבדו. רק אז הוא יכול להבחין בין רצונותיו האמיתיים לבין השפעות הסביבה.
האדמו"ר הזקן
בעל התניא מדבר על עבודת ההתבוננות, שבה האדם מתייחד עם מחשבותיו ומתעמק בגדולת הבורא. התפילה עצמה היא מעין התבודדות פנימית.
שתיקה ובדידות
שלמה המלך אמר:
"גם אוויל מחריש חכם ייחשב" (משלי יז, כח).
חז"ל אמרו:
"סייג לחכמה – שתיקה".
השתיקה היא אחותה של הבדידות. בעולם רועש ומלא גירויים, האדם זקוק לשקט כדי לשמוע את קול נשמתו.
גדולי ישראל שחיפשו בדידות
רבי שמעון בר יוחאי במערה.
האר"י הקדוש בצפת.
רבי נחמן ביערות.
החזון איש שהיה מרבה להסתגר בלימוד.
החפץ חיים שהיה מתרחק מכבוד ומפרסום.
הגר"א שהיה ממעט בדיבור ומקדיש את חייו ללימוד.
כל אלה מלמדים שלעיתים גדלות רוחנית דורשת מרחב של שקט.
שמחה בבדידות
כאשר האדם שמח להיות לבדו, הוא משתחרר מן הצורך המתמיד לקבל אישור מהסביבה. הוא אינו בורח מן החברה מתוך שנאה, אלא יודע שגם ללא קהל, ללא מחיאות כפיים וללא פרסום, ערכו קיים.
דוד המלך אמר:
"שיוויתי ה' לנגדי תמיד".
מי שמרגיש שהקב"ה נמצא מולו תמיד, אינו חש ריקנות כאשר אין אנשים סביבו.
חז"ל אמרו:
"איזהו עשיר? השמח בחלקו".
אפשר לפרש שגם בתחום החברתי, האדם העשיר הוא זה שאינו תלוי תמיד בנוכחות אחרים כדי לחוש שלם.
גבולות הבדידות
לצד מעלת ההתבודדות, התורה אינה מדריכה את האדם להתנתק לגמרי מן הבריות. נאמר:
"לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח).
וכן:
"או חברותא או מיתותא" (תענית כג ע"א).
האדם נברא כדי לאהוב, להקים משפחה, ללמוד עם חברים ולעסוק בחסד. הבדידות היא כלי ולא מטרה מוחלטת. יש זמנים של התכנסות פנימית וזמנים של חיבור אל הזולת.
סיכום
מקורות התנ"ך, התלמוד, המדרש, הקבלה והחסידות מלמדים שהיכולת להיות לבדו היא מעלה גדולה. המדבר, ההר, הלילה, השדה והמערה הפכו במקורות ישראל למקומות של גילוי, תפילה והתבוננות. משה בהר סיני, אליהו במדבר, יעקב שנשאר לבדו, רבי שמעון בר יוחאי במערה ורבי נחמן בהתבודדות – כולם מלמדים שהאדם יכול למצוא דווקא בשקט ובפרישות מקור של כוח רוחני.
עם זאת, היהדות אינה מהללת ניתוק מוחלט מן הבריות. מטרת ההתבודדות אינה לברוח מן העולם אלא להעמיק את הקשר עם הקב"ה, עם התורה ועם העצמיות הפנימית, כדי לשוב אל העולם מתוך יישוב הדעת, אהבת הבריות ושמחה.
לפיכך, אפשר לראות בבדידות רצונית ומתוקנת מתנה גדולה: שעה שבה האדם מגלה שאפילו כשהוא לבדו – הוא איננו לבד, שכן "לית אתר פנוי מיניה", ובכל מקום שבו הוא נמצא, השכינה עמו.