עיקר מלחמת היצר היא איך לסדר את מערכת היום בשעת ניסיון עצמה, צריך כוחות גדולים ל...
לפני ה' תמיד – הדרך להתגבר על היצר הרע בזמן שניתנה לו רשות לנסות
חז"ל אמרו: "אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו" (סוכה נב ע"ב). משפט קצר זה כולל יסוד עצום: האדם אינו מנצח את היצר הרע מכוח עצמו בלבד. יש לאדם בחירה, אחריות ומאמץ, אך הכוח המכריע אינו שלו אלא סיוע מלמעלה. כאשר היצר הרע מקבל רשות לנסות את האדם, אין די בידיעה, ברגש או בכוונות טובות. נדרש חיבור מתמיד אל מקור החיים, אל הקדוש ברוך הוא, בבחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד".
אפשר לראות רמז לכך בראשי התיבות לי"ת – לפני האל תמיד. דווקא כאשר "בשעתא דיצר הרע לית מאן דמדכר ליה ליצר הטוב", כאשר האדם שקוע במאבק והיצר הטוב כאילו נעלם מתודעתו, הדרך היחידה היא להעמיד את הקב"ה לנגד עיניו תמיד.
אין מקום פנוי ממנו
הזוהר הקדוש אומר: "לית אתר פנוי מיניה" – אין מקום פנוי ממנו. אין מצב, אין מחשבה, אין נפילה ואין ניסיון שבהם האדם נמצא לבד. גם כאשר נדמה לו שהוא רחוק, גם כאשר היצר מתגבר, השכינה נמצאת עמו. לכן הניצחון אינו מתחיל במלחמה ישירה ביצר, אלא בזיכרון מתמיד של נוכחות ה'.
כאשר אדם שוכח את ה', הוא נשאר לבד מול כוח גדול ממנו. אבל כאשר הוא זוכר שאין עוד מלבדו, הוא אינו נלחם לבד. הוא מחובר למקור כל הכוחות.
לפני ה' תמיד
חמש פעמים מופיע בתורה הביטוי "לפני האל תמיד", וכולן קשורות לעבודת המקדש.
חושן המשפט
"ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו... לזכרן לפני האל תמיד."
"והיו על לב אהרן בבאו לפני האל ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני האל תמיד."
החושן נמצא על הלב. ללמדנו שהמלחמה ביצר אינה רק מלחמה שכלית אלא מלחמת הלב. כאשר הלב עומד "לפני ה' תמיד", האדם אינו נשאר לבד עם רגשותיו, פחדיו ותאוותיו. הוא נושא את לבו לפני ה'.
המנורה
"על המנרה הטהרה יערך את הנרות לפני האל תמיד."
המנורה מסמלת את אור התורה והחכמה. היצר הרע אוהב חושך, בלבול והסחת הדעת. אור התורה מאיר את המציאות ומאפשר לאדם לראות מהו טוב ומהו רע.
לחם הפנים
"ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני האל תמיד."
הלחם מסמל את החיים הגשמיים. גם הפרנסה, האכילה והחיים המעשיים צריכים להיות "לפני ה' תמיד". אין חלוקה בין קודש לחול. גם בתוך החיים עצמם האדם חי בנוכחות ה'.
נמצא שהלב, השכל והחיים הגשמיים כולם צריכים להיות מחוברים אל ה', וזהו פירוש "שויתי ה' לנגדי תמיד".
בשעת הניסיון היצר הטוב נסתר
חז"ל והזוהר מלמדים שבשעת התגברות היצר האדם עלול לשכוח את כל מה שהוא יודע. הוא יכול להיות תלמיד חכם, בעל ניסיון, בעל מידות טובות, ובכל זאת ברגע אחד להיכשל. מפני שהיצר אינו מתווכח עם האדם בשעה של בהירות, אלא בשעה של הסתרה.
לכן נאמר:
"בשעתא דיצר הרע לית מאן דמדכר ליה ליצר הטוב".
היצר הרע אינו מבטל את היצר הטוב, אלא מסתיר אותו. האדם שוכח מי הוא, מה ערכיו, מה מטרתו ומה יחסו לקב"ה. לכן המלחמה האמיתית אינה נגד התאווה עצמה אלא נגד השכחה.
עמלק, שעליו נאמר "אשר קרך בדרך", מבטא את הקרירות והשכחה. התיקון שלו הוא זכירה מתמדת.
שויתי ה' לנגדי תמיד
דוד המלך אומר:
"שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט."
לא נאמר "שויתי את התורה לנגדי", "את המוסר לנגדי" או "את הפחד מעונש לנגדי". כל אלו חשובים, אבל היסוד הוא הקשר עם הקב"ה עצמו.
כאשר אדם מרגיש שהקב"ה נמצא עמו, הוא אינו בודד. הוא יכול לומר:
ריבונו של עולם, קשה לי. אני חלש. אני נמשך אחרי התאווה. אני מפחד. אני מבולבל. אבל אני עומד לפניך.
עצם הפנייה הזאת כבר מושכת סיוע מלמעלה.
אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו
הגמרא אינה אומרת שהאדם אינו יכול לנצח, אלא שאינו יכול בלי עזרת ה'.
העזרה האלוקית מגיעה בדרכים רבות:
מחשבה טובה שנכנסת פתאום.
כוח להתאפק עוד רגע אחד.
חבר טוב שמתקשר בזמן.
ספר שנפתח בדיוק במקום הנכון.
זיכרון של פסוק.
בושה מפני שמים.
שינוי פתאומי ברצון.
האדם עושה את חלקו, והקב"ה עושה את מה שמעבר לכוחו.
לא להילחם לבד
אחת מתחבולות היצר היא לגרום לאדם לחשוב שהוא חייב לנצח בכוחות עצמו. כאשר הוא נופל, הוא מתייאש ואומר:
אם נכשלתי, סימן שאני רע.
אבל האמת היא שהניסיון עצמו מוכיח שהאדם נמצא במלחמה. והמלחמה אינה מלחמת יחיד אלא מלחמת שותפות בין האדם לבוראו.
לכן התפילה היא חלק מהמלחמה, ולא רק הכנה אליה.
"ואל תביאנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון."
"וטהר לבנו לעבדך באמת."
"השיבנו אבינו לתורתך."
אלו אינן תפילות של חלשים אלא כלי הנשק של יהודי.
הזכירה המתמדת
כיוון שבשעת הניסיון האדם שוכח, עליו לבנות זיכרון מתמיד:
תפילות קבועות.
ברכות בכוונה.
לימוד תורה בכל יום.
אמירת תהילים.
צדקה.
שמירת שבת.
קביעת עיתים לתורה.
התרחקות ממקומות ומדברים המעוררים את היצר.
כל אלו אינם רק מצוות נפרדות, אלא אמצעים לשמור על מצב של "לפני ה' תמיד".
הלב, המוח והמעשה
החושן על הלב, המנורה כנגד השכל ולחם הפנים כנגד העולם המעשי. שלושת התחומים הללו צריכים להיות מכוונים אל הקב"ה.
כאשר הלב מתמלא אהבת ה', המוח מתמלא בתורה והמעשים נעשים לשם שמים, נוצר כלי לקבלת סייעתא דשמיא.
שבע יפול צדיק וקם
הצדיק אינו מי שאינו נופל, אלא מי שקם.
גם לאחר נפילה אסור לאדם להאמין לשקר של היצר שאומר לו: "הכול אבוד". להפך, לפעמים דווקא מתוך השבר האדם מגלה שאין לו על מי להישען אלא על אביו שבשמים.
וכפי שאמר דוד:
"קרוב ה' לנשברי לב."
הנפילה אינה הוכחה שהקב"ה עזב את האדם. לעיתים היא מגלה לאדם שהוא זקוק לעזרת ה' בכל רגע.
היצר הרע יישאר עד סוף החיים
אין מצב בעולם הזה שבו האדם פטור מן המאבק. אפילו גדולי הצדיקים ביקשו רחמים. כל עוד האדם חי, היצר קיים.
לכן המטרה אינה להגיע למצב שבו לא יהיו ניסיונות, אלא לחיות במצב של "לפני ה' תמיד". הניצחון אינו ביטול היצר אלא הדבקות בקב"ה.
הדרך היחידה
אפשר לנסות כוח רצון, מוסר, פחד, חכמה ושיטות שונות, ויש להן מקום חשוב. אבל כאשר ניתנה רשות ליצר לנסות את האדם באמת, אין כוח אנושי המספיק לבדו.
לכן הדרך היחידה היא:
לית אתר פנוי מיניה.
לזכור שהקב"ה נמצא כאן.
שויתי ה' לנגדי תמיד.
להעמיד את ה' מול העיניים.
לפני האל תמיד.
להביא את הלב, השכל והמעשים אל נוכחותו.
אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו.
לבקש עזרה מלמעלה ולא להילחם לבד.
ואז מתקיימים דברי דוד המלך:
"שויתי ה' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט. לכן שמח לבי ויגל כבודי, אף בשרי ישכון לבטח."
כי כל זמן שהאדם עומד לפני ה' תמיד, גם אם היצר הרע גדול, אין הוא עומד לבדו. ומי שאינו עומד לבדו, אלא עם מלך מלכי המלכים, יכול לקום מכל נפילה, לעמוד בכל ניסיון, ולהמשיך ללכת בדרך החיים, עד שיזכה לקיום הייעוד השלם: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".