המעשה הוא העיקר והחשוב והעדיף
אחת השאלות היסודיות ביותר בעבודת ה' ובמחשבת ישראל היא: במה נמדד האדם? האם לפי מחשבותיו? האם לפי רגשותיו? האם לפי דיבוריו? או שמא לפי מעשיו?
לאדם שלוש דרכי ביטוי עיקריות: מחשבה, דיבור ומעשה. שלושתן חשובות, אך חז"ל לימדו כי העולם המעשי הוא המקום שבו נבחנת אמיתות האדם. מחשבות יכולות להשתנות, דיבורים יכולים להיות יפים, אך המעשים הם שמגלים מהו האדם באמת. האדם אינו נמדד לפי מה שהיה רוצה להיות, ואף לא לפי מה שהיה רוצה שיחשבו עליו, אלא לפי מה שהוא עושה בפועל.
"המעשה הוא העיקר"
במשנה במסכת אבות (א, יז) אומר רבן שמעון בן גמליאל:
"לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה."
אין הכוונה לזלזל בלימוד או במחשבה, אלא לומר שכל מחשבה וכל לימוד נועדו להוליד מעשה. אם האדם למד, דיבר, התרגש והתפעל, אך לא שינה את חייו – עדיין חסר העיקר.
וכך נאמר בספר קהלת (יב, יג):
"סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם."
כלומר, תכלית האדם היא השמירה והעשייה בפועל.
מחשבות אינן הופכות את האדם לרשע
חז"ל אמרו במסכת קידושין (לט ע"ב):
"מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה."
כלומר, עצם המחשבה על דבר רע אינה הופכת את האדם לרשע. כל עוד לא יצאה אל הפועל, עדיין יש בידו לבחור אחרת.
לעומת זאת, מחשבה טובה:
"חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה."
יש ערך לרצון הטוב, אך ביחס לדין האדם, עיקר המשקל הוא במעשה.
גם הנביא יחזקאל (יח, כא-כב) מלמד:
"והרשע כי ישוב מכל חטאתיו אשר עשה... כל פשעיו אשר עשה לא ייזכרו לו."
הפסוק אינו אומר "אשר חשב", אלא "אשר עשה", מפני שהאדם נמדד על פי מעשיו.
"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות"
ספר החינוך (מצוה טז) מניח יסוד עצום:
"האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם."
כלומר, לא רק שהמעשים מגלים את האדם, אלא שהם גם יוצרים אותו.
אדם שנותן צדקה נעשה רחמן.
אדם שמתרגל עצלות נעשה עצלן.
אדם שמתגבר על יצרו שוב ושוב בונה בנפשו כוח.
לא המחשבות מעצבות את המעשים בלבד, אלא פעמים רבות המעשים מעצבים את המחשבות.
"יגעת ומצאת תאמין"
אמרו חז"ל במסכת מגילה (ו ע"ב):
"יגעת ומצאת – תאמין."
ההצלחה אינה תוצאה של רצונות בלבד אלא של יגיעה. העולם נברא כך שהשפע ניתן למי שמוכן לשאת בעול, להתאמץ ולהתגבר.
שלמה המלך אומר:
"בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתיים אך למחסור" (משלי יד, כג).
כל עמל מוליד רווח. לעומת זאת, דיבורים בלבד מביאים למחסור.
וכן:
"יד חרוצים תעשיר" (משלי י, ד).
ו:
"חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתייצב" (משלי כב, כט).
העשירות וההצלחה קשורות לחריצות ולמעשה.
הקושי של היום הוא הקלות של המחר
אדם הבוחר בדרך הקלה והמפתה – דוחה את הקושי, אך אינו מבטל אותו. בסופו של דבר הקושי חוזר בצורה של חובות, מחלות, תלות, חולשה או צער.
לעומתו, אדם הבוחר בדברים קשים – עבודה, לימוד, משמעת, שליטה עצמית והתמדה – זוכה לאחר מכן לחיים קלים יותר.
כך אמרו חז"ל:
"איזהו גיבור? הכובש את יצרו" (אבות ד, א).
הגבורה האמיתית אינה לעשות מה שמתחשק, אלא לעשות את מה שראוי.
ובמסילת ישרים כתב רבי משה חיים לוצאטו:
"האדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, אך הדרך אל התענוג הזה היא דרך העבודה."
העבודה והיגיעה הן שער אל המנוחה, ולא להיפך.
שכר כנגד המאמץ
במשנה באבות (ה, כג):
"לפום צערא אגרא" – לפי הצער השכר.
העולם בנוי כך שהקושי עצמו הוא הכלי לקבלת הברכה.
בגמרא ברכות (ה ע"א):
"שלוש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורים: תורה, ארץ ישראל והעולם הבא."
כל הדברים הגדולים באים מתוך עמל.
"אדם לעמל יולד"
איוב אומר (ה, ז):
"אדם לעמל יולד."
והגמרא בסנהדרין (צט ע"ב) דורשת שהאדם נברא לעמל.
הקב"ה לא ברא את האדם כדי לחפש חיים קלים בלבד, אלא כדי לבנות את עצמו. ודווקא מתוך ההתמודדות נולדת הברכה.
המעשה בקבלה
ספר הזוהר מלמד שהעולמות העליונים מושפעים בעיקר מן המעשים.
הפסוק אומר:
"אשר ברא אלוהים לעשות" (בראשית ב, ג).
העולם נברא חסר כדי שהאדם ישלים אותו במעשיו.
האר"י הקדוש מלמד שכל מצווה יוצרת תיקון בעולמות העליונים, וכל עבירה יוצרת פגם. אין מדובר בעיקר במחשבות מופשטות אלא בפעולות ממשיות.
לכן אמרו המקובלים שהעולם נקרא "עולם העשייה", מפני שדווקא כאן, בעולם המעשה, יש לאדם כוח שאין אפילו למלאכים – כוח הבחירה והפעולה.
החסידות – המעשה הוא דירה לו יתברך
בעל התניא מלמד שהתכלית היא:
"לעשות לו יתברך דירה בתחתונים."
לא בעולם המחשבה בלבד, אלא במציאות הגשמית.
כאשר יהודי מניח תפילין, נותן צדקה, מברך, שומר שבת או עושה חסד – הוא מכניס קדושה לתוך העולם הממשי.
הרבי מקוצק אמר:
"אין אדם נמדד לפי מה שהוא מרגיש בזמן התפילה, אלא לפי מה שהוא עושה לאחר התפילה."
והבעל שם טוב לימד שהקב"ה חפץ בעבודה פשוטה ועקבית יותר מאשר בהתלהבות חולפת שאינה מולידה מעשים.
כוחו של ההרגל
הרמב"ם בהלכות דעות כותב שהמידות נקנות על ידי חזרה על מעשים.
לא אדם נדיב הוא מי שחושב מחשבות נדיבות, אלא מי שנותן שוב ושוב.
לא אדם עניו הוא מי שמדבר על ענווה, אלא מי שמתרגל לנהוג בענווה.
המעשים יוצרים טבע שני.
לכן אמרו חז"ל:
"מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה" (אבות ד, ב).
כל מעשה יוצר מסלול חיים.
הטוב האמיתי אינו הפיתוי המיידי
יצר הרע מציע בדרך כלל את הקל והמיידי.
יצר הטוב מציע את הקשה והמועיל.
אכילה מופרזת קלה, בריאות דורשת משמעת.
בזבוז כסף קל, חיסכון דורש התאפקות.
בטלה נעימה לרגע, אך העבודה בונה עתיד.
שלמה המלך אומר:
"מתוקה שנת העובד" (קהלת ה, יא).
ו:
"עצלות מפלת תרדמה ונפש רמיה תרעב" (משלי יט, טו).
הברכה הכלכלית
התורה אינה מבטיחה שכל אדם עשיר הוא צדיק, וגם לא שכל צדיק יהיה עשיר, שהרי יש חשבונות רבים בהשגחה.
אולם באופן כללי קבעה התורה:
"וברכך ה' אלוהיך בכל אשר תעשה" (דברים טו, יח).
לא נאמר "בכל אשר תחשוב" או "בכל אשר תדבר", אלא "בכל אשר תעשה".
הברכה שורה על העשייה.
וכך אומר דוד המלך:
"יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (תהלים קכח, ב).
האושר והטוב באים מתוך היגיעה.
עיקר הדין הוא על המעשה
במסכת ראש השנה (טז ע"ב) נאמר:
"הכל נידונין בראש השנה."
ועל מה נידונים?
על מה שעשה האדם.
וכך כתב הרמב"ם בהלכות תשובה שהזכויות והעוונות נשקלים.
כלומר, המאזניים האלוקיים שוקלים את המעשים.
המחשבות והדיבורים חשובים, אך הם אינם עומדים בפני עצמם. כאשר מחשבה הופכת לדיבור ודיבור למעשה – היא נעשית חלק מבניין האדם.
סיכום
האדם נברא עם מחשבה, דיבור ומעשה, אך עיקר גילויו בעולם הוא במעשיו.
מחשבות טובות הן יסוד חשוב, ודיבורים טובים יכולים להדריך ולעורר, אולם האדם אינו נמדד לפי חלומותיו אלא לפי מעשיו; לא לפי רצונותיו אלא לפי בחירותיו; לא לפי מה שהיה רוצה להיות אלא לפי מה שהוא עושה בפועל.
כאשר האדם בוחר שוב ושוב בדבר הנכון, גם אם הוא קשה פיזית, מנטלית ומחשבתית, הוא בונה את אישיותו, מתקן את עולמו, זוכה לברכת ה', ומכין לעצמו עתיד טוב יותר.
וכפי שאמרו חז"ל:
"לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" (אבות ב, טז).
וכפי שסיכם שלמה המלך:
"בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתיים אך למחסור."
הדיבורים לבדם אינם בונים חיים. המעשה הוא שמגלה את האדם, והיגיעה היא שפותחת את שערי הברכה.
כי בסופו של דבר, האדם אינו מה שהוא חושב על עצמו, ואפילו לא מה שהוא אומר על עצמו – אלא מה שהוא עושה.