''גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד, וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי'' – שמירת הגבול שבין חסד הנפש לבין קלקול הגוף
נאמר בספר משלי (י"א, י"ז): "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד, וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי". פסוק קצר זה כולל בתוכו יסוד עמוק בעבודת ה', המלמד כי האדם נדרש לנהוג ברחמים ובחסד עם נפשו, אך באותה שעה להיזהר שלא להפוך את אהבת עצמו והנאתו לכלי המביא אותו לקלקול ולהחרבת כוחות החיים שניתנו לו.
חז"ל, הראשונים, בעלי המוסר, החסידות והקבלה, כולם מלמדים שהקדושה איננה מלחמה נגד הגוף, אלא הנהגה נכונה של הגוף. לא ניתנה התורה למלאכי השרת, אלא לבני אדם בעלי חושים, רגשות ותאוות. האדם מצווה ליהנות מהעולם, אך גם להציב גבולות, כדי שהחסד עם הנפש לא יהפוך חלילה לאכזריות כלפי "שארו" – בשרו וגופו.
גומל נפשו – החובה להיטיב עם הנפש והגוף
פשוטו של מקרא הוא שאדם שאינו דואג לעצמו הוא חסר חסד. וכך נאמר:
"כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" (דברים ח', ג').
הקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב לברואיו, ולכן ההנאה מן העולם כשהיא בקדושה אינה פסולה, אלא רצויה.
נאמר בקהלת (ט', ז'):
"לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ, כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ."
ובתהלים (ק"ד, ט"ו):
"וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ, לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן, וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד."
הקב"ה ברא לאדם חמישה חושים, ובכולם אפשר לעבוד את ה':
הראייה – לראות יופי ובריאה נפלאה.
השמיעה – לשמוע דברי תורה, מוזיקה נעימה וקול בני אדם.
הריח – ליהנות מריח טוב ולברך עליו.
הטעם – לאכול ולשתות מתוך הודיה.
המישוש – לחוש חום, קרבה ומנוחה.
הגמרא בירושלמי (קידושין ד', י"ב) אומרת:
"עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל ממנו."
אין הכוונה לרדיפת תענוגים, אלא לכך שאין התורה דורשת סיגוף מוחלט, אלא שימוש נכון בטובות שהעניק הבורא.
הרמב"ם (הלכות דעות ג') מלמד שכל פעולות האדם צריכות להיות מכוונות לעבודת ה':
"שיהיה גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה'."
לפיכך, שינה טובה, אכילה נכונה, שמיעת מוזיקה, ראיית נופים, שמחה ומשפחה – כל אלו הם בכלל "גומל נפשו איש חסד".
ועוכר שארו אכזרי – האכזריות כלפי הגוף
לעומת החסד עם הנפש, מזהיר הפסוק מפני מצב שבו האדם עצמו הופך לאויב של גופו.
המילה "שארו" פירושה בשרו, כמו שנאמר:
"ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו נ"ח, ז').
האדם יכול לחשוב שהוא מחפש הנאה, אך למעשה להביא על עצמו עייפות, חולשה, בלבול הדעת ופיזור הנפש.
חז"ל אמרו במסכת נדה (י"ג ע"א):
"כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה בידי שמים."
ובהמשך נאמר:
"כאילו שופך דמים."
הזוהר הקדוש (חלק א', רי"ט ע"ב) מחמיר מאוד בעניין זה, ורואה בכוח ההולדה כוח של חיים, שכאשר משתמשים בו בקדושה הוא מביא ברכה, וכאשר מוציאים אותו שלא במסגרת הקדושה נגרם חיסרון רוחני.
בפרשת יהודה ותמר נאמר על אונן:
"וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו" (בראשית ל"ח, י').
חז"ל ראו במעשהו ביטוי לשימוש בכוח ההולדה שלא בהתאם לייעודו.
אין התורה דורשת מלחמה בחושים
אולם התורה אינה דורשת מאדם לבטל את חושיו או לחיות בסיגופים קיצוניים.
בגמרא (תענית י"א ע"א) נאמר:
"נקרא חוטא" על מי שמונע מעצמו דברים המותרים מתוך סיגוף מיותר.
הנזיר, שפרש מן היין, נדרש להביא קרבן חטאת.
הרמב"ם התנגד לדרך הקיצוניות וכתב:
"דרך בריאתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו."
וכן לימד את דרך האמצע.
כלומר, האדם אינו צריך להילחם באכילה, בשינה, ביופי ובשמחה, אלא להשתמש בהם במידה.
כיצד הנאות החושים מגבירות את כוח החיים
הקב"ה ברא באדם מערכת אחת של כוחות חיים. כאשר האדם שמח, אוכל טוב, נח, שומע מוזיקה ונפשו מתרחבת – מתגברים גם כוחות הגוף והחשק המיני.
אין בכך פגם.
שלמה המלך אומר:
"ראה חיים עם אשה אשר אהבת" (קהלת ט', ט').
ונאמר:
"ושמח את אשתו אשר לקח" (דברים כ"ד, ה').
חז"ל במסכת יבמות (ס"ב ע"ב) אמרו:
"כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה ובלא טובה."
התורה אינה מבקשת למחוק את הכוח המיני, אלא לקדשו.
קדושת הברית – הפיכת כוח החיים לקדושה
בתלמוד (סוטה י"ז ע"א) נאמר:
"איש ואשה זכו – שכינה ביניהם."
כלומר, אותו כוח עצמו יכול להיות מקור להשראת שכינה.
בספר הזוהר מכונה הברית בשם "יסוד", שהוא צינור השפע והחיים.
האר"י הקדוש מלמד שכל כוחות האדם קשורים במידת היסוד, ולכן שמירת הברית איננה שלילת החיים אלא שמירת כלי השפע.
רבי חיים ויטאל ב"שערי קדושה" כתב שהאדם נדרש לשלוט בתאוותיו כדי שהנפש תאיר בגוף ולא תהיה משועבדת אליו.
מלחמתו של יוסף הצדיק
יוסף הצדיק נקרא "צדיק" בעיקר בגלל עמידתו בניסיון אשת פוטיפר.
נאמר:
"וימאן" (בראשית ל"ט, ח').
ובסוטה ל"ו ע"ב מובא שראה דמות דיוקנו של אביו ונמנע מן החטא.
הדבר מלמד שאין המעלה בביטול הכוח, אלא בהכוונתו.
יוסף היה משנה למלך מצרים, חי בעושר ובגדולה, אך לא נתן לכוחות החיים לצאת מגבולם.
דוד המלך והתשובה
דוד המלך אמר:
"לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי" (תהלים נ"א, י"ב).
אין אדם מושלם. עיקר עבודת ה' היא התשובה וההתקדמות.
הקב"ה אינו מבקש מן האדם להיות מלאך, אלא לשוב אליו תמיד.
דרך החסידות – לא לשבור אלא לרומם
הבעל שם טוב לימד שאין לשבור את הגוף אלא להעלות אותו.
נאמר:
"בכל דרכיך דעהו" (משלי ג', ו').
אפשר לעבוד את ה' באכילה, בשינה, במסחר ובחיי המשפחה.
רבי נחמן מברסלב אמר:
"מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד."
והעצבות היא אחד הגורמים שמביאים את האדם לנפילות.
כאשר האדם שמח, מלא משמעות ועסוק בתורה ובמעשים טובים, כוחות החיים שלו מקבלים כיוון נכון.
דברי המדרש
בבראשית רבה נאמר:
"הנה טוב מאוד – זה יצר הרע."
שאלו חז"ל: כיצד יצר הרע טוב מאוד?
והשיבו:
אלמלא יצר הרע, אדם לא היה בונה בית, נושא אשה ומוליד בנים.
כלומר, הכוח עצמו אינו רע. השאלה היא האם הוא משועבד לקדושה או לתאווה.
האיזון הנכון
ישנם שני קצוות:
מצד אחד – הפקרות, שבה האדם רודף אחרי הנאותיו בלי גבול.
מצד שני – סיגופים ושנאת הגוף.
דרך התורה היא דרך האמצע.
לאכול – אך לא בזלילה.
לישון – אך לא בעצלות.
לשמוח – אך לא בפריצות.
ליהנות – אך לא להשתעבד.
לחזק את הגוף – אך לא להפוך אותו למטרה.
לשמור על קדושת הברית – מתוך אהבת החיים ולא מתוך שנאתם.
חסד עם הנפש ואחריות כלפי הגוף
"גומל נפשו איש חסד" – האדם חייב להעניק לנפשו מנוחה, שמחה, יופי, בריאות והנאה במידה הראויה. אין זו אנוכיות, אלא הכרת טובה לבורא שנתן לו גוף ונפש.
"ועוכר שארו אכזרי" – כאשר האדם משתמש בכוחותיו באופן הפוגע בגופו, בנפשו ובייעודם הקדוש, הוא נוהג באכזריות כלפי עצמו.
לפיכך, עבודת ה' השלמה אינה דיכוי החיים, אלא קידוש החיים.
לא מלחמה בחושים, אלא הנהגתם.
לא ביטול כוח החיים, אלא העלאתו.
לא שנאת הגוף, אלא אהבתו מתוך אחריות.
וכפי שאמר דוד המלך:
"עבדו את ה' בשמחה" (תהלים ק', ב'),
וכפי שאמר שלמה המלך:
"בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" (משלי ג', ו').
כאשר האדם מיטיב עם נפשו בגבולות הקדושה, ונותן לכל כוחות החיים את מקומם הראוי, מתקיימים בו שני חלקי הפסוק בשלמות: הוא גומל חסד עם נפשו, ואינו נעשה חלילה עוכר שארו, אלא זוכה שהגוף והנפש יחד יהיו כלי לעבודת ה', לקדושה, לשמחה ולחיים.