חומרת עוון פקידת הקברים
אחת התופעות שהתרחבו במשך הדורות היא העלייה לקברי צדיקים מתוך מחשבה שהמתים יכולים להושיע, לפעול ישועות או לשמש כתובת לתפילה. אף שיש מקום לכבד את זכר הצדיקים וללמוד מדרכיהם, הרי שהתורה מזהירה באופן חד ונוקב מפני יצירת קשר עם המתים או הפיכתם לכתובת של בקשה וסיוע. כאשר מעיינים במקראות ובמעשי גדולי ישראל, מתגלה קו ברור ועקבי: האדם מצווה לפנות אל ה' לבדו, ואסור לו להפוך את המתים לאמצעי ביניים בינו לבין בוראו.
"לא ימצא בך… ודורש אל המתים"
התורה אומרת:
"לא ימצא בך… קוסם קסמים… ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים" (דברים י"ח).
מיד לאחר מכן נאמר:
"תמים תהיה עם ה' אלהיך".
הסמיכות בין הפסוקים מלמדת שהדרך הישרה היא לפנות ישירות אל הקב"ה ולא לבקש תשובות, ישועות או השפעה מכוחות אחרים. התורה לא רואה בדרישת המתים עניין שולי, אלא מציבה אותו בשורה אחת עם הכשפים והאוב והידעוני.
העיקרון פשוט: החיים נתונים ביד ה', ולכן גם הישועה, הברכה והרחמים נתונים בידו. כאשר האדם מחפש סיוע אצל המתים, אפילו מתוך כוונה טובה, הוא עלול לטשטש את הגבול שבין אמונה בה' לבין תלות באמצעים אחרים.
מעשה שאול ובעלת האוב – עד כמה הדבר חמור
אחד הסיפורים הקשים ביותר בתנ"ך הוא סיפורו של שאול המלך ערב מותו.
כאשר לא נענה מן השמים, נאמר:
"ויבקש שאול אשה בעלת אוב".
באמצעותה הועלה שמואל הנביא, ושמואל אומר לשאול:
"למה הרגזתני להעלות אותי?"
כבר עצם הביטוי "למה הרגזתני" מלמד שאין כאן מעשה רצוי, אלא פגיעה במנוחת המת.
יתרה מזו, הכתוב עצמו מסכם את סיבת מותו של שאול:
"וימת שאול במעלו אשר מעל בה'... וגם לשאול באוב לדרוש. ולא דרש בה', וימיתהו" (דברי הימים א', י').
הפסוק אינו אומר ששאול דרש בה' וגם באוב, אלא להיפך: עצם פנייתו אל האוב נקראת "לא דרש בה'". ברגע שהאדם מחפש מענה אצל המתים, הוא למעשה מפסיק להפנות את כל מבטו אל הקב"ה.
יש כאן לימוד עצום: אפילו שאול, משיח ה', לא ניצל מן הדין כאשר ביקש תשובה דרך המתים. אם כך היה אצל מלך ישראל, קל וחומר אצל כל אדם.
משה רבנו – "ולא ידע איש את קבורתו"
משה רבנו הוא גדול הנביאים, האדם שעליו נאמר:
"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה".
אם היה מקום בעולם להפוך קבר למוקד עלייה, הרי שקברו של משה היה צריך להיות המרכז הגדול ביותר.
אך התורה מספרת:
"ויקבור אותו בגיא בארץ מואב... ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה".
אין זו עובדה מקרית, אלא הנהגה אלוקית מכוונת.
חז"ל מסבירים שהקב"ה הסתיר את מקום קבורתו של משה כדי שלא יהפוך למוקד פולחן. אילו היה מקום קבורתו ידוע, היו בני אדם עלולים לבוא אליו ולייחס לו כוחות עצמיים.
המסר ברור: אפילו לגבי משה רבנו, עבד ה', רצה הקב"ה שהלבבות יפנו אליו בלבד.
בקשת יעקב מיוסף – שלא יעשו אותו עבודה זרה
כאשר יעקב אבינו משביע את יוסף להעלות את עצמותיו לארץ ישראל, הוא אומר:
"אל נא תקברני במצרים".
חז"ל מביאים שיעקב חשש שהמצרים יעשו אותו עבודה זרה.
יעקב אבינו לא רצה שקברו יהפוך למוקד של פולחן או של ייחוס כוחות למת.
אם יעקב אבינו חשש מפני הפיכת מקום קבורתו למוקד של תלות רוחנית, כמה צריכים בני אדם להיזהר שלא לייחס למתים עצמם כוח של השפעה וישועה.
"כי אם אל ה'"
כל יסוד התורה בנוי על כך שאין אמצעים ביניים בין האדם לבוראו.
אברהם אבינו התפלל לה'.
יצחק התפלל לה'.
יעקב התפלל לה'.
משה התפלל לה'.
דוד המלך זעק לה'.
אליהו פנה לה'.
ישעיהו, ירמיהו וכל הנביאים כולם פנו אל ה'.
מעולם לא מצאנו שנביא או צדיק הלך לקברו של אדם אחר כדי לבקש ממנו ישועה.
כאשר עם ישראל היה בצרה, הנביאים לא אמרו להם: לכו אל קברי האבות. הם אמרו:
"דרשו ה' בהמצאו".
"שובו אלי ואשובה אליכם".
"קחו עמכם דברים ושובו אל ה'".
מפני שהכתובת היחידה היא ריבונו של עולם.
ומה עם כלב בן יפונה?
יש המביאים ראיה מכלב בן יפונה, שעל פי חז"ל הלך לחברון ונשתטח על קברי האבות.
אולם דווקא מעשה זה מוכיח את ההפך.
ראשית, התורה עצמה אינה מזכירה זאת כלל, והדבר מובא במדרש חז"ל.
שנית, כלב לא הפך את העלייה לקברים לדרך קבועה בעבודת ה'. הוא עשה מעשה חד-פעמי בנסיבות יוצאות דופן ביותר.
המרגלים יצאו למסע גורלי בארץ שהובטחה במפורש לאברהם, יצחק ויעקב.
כלב חשש להיגרר אחר עצת המרגלים, ולכן הלך דווקא למערת המכפלה, מקום קבורתם של האבות שלהם ניתנה ההבטחה:
"לזרעך אתן את הארץ הזאת."
דווקא מפני שהשליחות עסקה בקיום השבועה שנשבע הקב"ה לאבות, היה מקום לבקש שהזכות המיוחדת שלהם תעמוד לו שלא ייכשל.
אין כאן פנייה אל המתים כמקור כוח עצמאי, אלא התקשרות לברית שהקב"ה כרת עם האבות בנוגע לארץ ישראל.
יתר על כן, כלב אינו מוצג כמי שחזר על כך פעמים רבות, ולא מצאנו שמשה, יהושע, דוד, אליהו או שאר הנביאים עשו כן.
אי אפשר להפוך מקרה יוצא דופן, הקשור ישירות להבטחת הארץ לאבות, לדרך כללית בעבודת ה'.
הצדיקים בחייהם ולא במותם
שלמה המלך אומר:
"כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה."
עיקר כוחו של הצדיק הוא בחייו, כאשר הוא עובד את ה' ומלמד תורה. לאחר הסתלקותו, מורשתו ותורתו ממשיכות להאיר, אך אין זה אומר שהוא הופך לכתובת חלופית לתפילה.
כבודם של הצדיקים הוא ללכת בדרכם, ללמוד את תורתם, להמשיך את מעשיהם ולהרבות חסד וצדקה, ולא להפוך את מקום קבורתם למרכז של בקשת ישועות.
מדוע היצר מושך לכך?
האדם מטבעו מחפש דבר מוחשי. קשה לו לפנות אל האל הבלתי נראה, ולכן הוא נמשך אל מקום, אל דמות ואל דבר שניתן לראות ולגעת בו.
זוהי בדיוק הסיבה שהתורה הרחיקה את ישראל מכל צורה של תיווך.
חטא העגל נבע מן הרצון במשהו מוחשי.
עבודת האלילים בכל הדורות נבעה מן הרצון במתווכים.
ודרישת המתים היא המשך של אותה נטייה נפשית.
אבל אמונת ישראל דורשת מן האדם להתעלות מעל הנטייה הזו ולבטוח בה' לבדו.
כבוד המתים אינו דרישתם
ודאי שיש מצווה לכבד את המתים, לקבור אותם בכבוד, לשמור על זכרם וללמוד ממעשיהם.
ודאי שיש מקום להתעורר לתשובה בבית הקברות, כפי שמצינו במקורות שונים, מפני שראיית יום המיתה מכניעה את הלב.
אבל יש הבדל עצום בין התעוררות לתשובה לבין פנייה אל המתים עצמם.
בית הקברות אינו בית תפילה אל המתים, אלא מקום המעורר את האדם לשוב אל ה'.
סיכום
מן התורה, מן הנביאים וממעשי גדולי ישראל עולה קו אחד ברור:
התורה אוסרת "דורש אל המתים".
שאול המלך נענש על שפנה אל שמואל באמצעות בעלת אוב, והכתוב מגדיר זאת כמי שלא דרש בה'.
משה רבנו נקבר במקום נסתר כדי שלא יהפוך קברו למוקד פולחן.
יעקב אבינו ביקש שלא להיקבר במצרים כדי שלא יעשוהו עבודה זרה.
כל הנביאים והצדיקים פנו אל הקב"ה בלבד.
ומעשה כלב בן יפונה אינו מלמד על מנהג קבוע של עלייה לקברים, אלא על מקרה חריג הקשור ישירות להבטחת הארץ לאבות ולבקשת זכותם המיוחדת באותה שליחות עצמה.
אמונת ישראל אינה בנויה על מתווכים, אלא על הקשר הישיר בין האדם לבין בוראו.
"קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת."
אין צורך במפתחות אחרים, אין צורך בכתובות נוספות, ואין צורך בשערים צדדיים.
השער פתוח תמיד.
הכתובת אחת.
והיא הייתה, והיא הווה, והיא תהיה לעולם:
"שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד."