תודה
החיזוק היומי
חיזוק יומי - ב' ניסן
פרשת - "ויקרא" - איזה קורבן תקריב כדי שיעלה לריח ניחוח לפני הקב"ה?
בזמן שבית המקדש היה קיים, עשירים היו מביאים פרים ואילים יקרי ערך לקרבנות.
באחד הימים הגיעה לבית המקדש אישה עניה מרודה ובידה "קרבן מנחה" – כמות קטנה של סולת פשוטה.
הכהנים שהיו רגילים לראות שוורים גדולים, הביטו בקומץ הסולת בזלזול מסוים. הם תהו בינם לבין עצמם: "מה ערך יש למעט הקמח הזה מול כל הפרים המפוארים שממלאים את המזבח?"
באותו לילה, נגלו לכהן הגדול בחלום ואמרו לו: "אל תזלזל במנחתו של אותה אישה עניה. בעיניי הקב"ה, כאילו היא הקריבה את נפשה..." (ויקרא רבה)
פרשת ויקרא עוסקת ברובה בקרבנות. הפרשה פותחת במילה "וַיִּקְרָא" עם א' קטנה בסוף המילה.
חז"ל מסבירים שזהו סמל לענווה של משה רבנו. משה רבנו, בענוותנותו העצומה, רצה לכתוב "ויקר" – כאילו המפגש עם ה' הוא מקרי ולא מגיע לו כבוד כזה. אולם בורא עולם התעקש על "ויקרא" עם א'. משה כביכול עשה פשרה - משה כתב א' קטנה...
כל עניין הקרובנות, והאות א' הקטנה בפתיחת ספר הקורבנות לומר לך מסר חשוב - אין צורך בדברים גדולים כדי להתקרב לבורא עולם, מעשה קטן שנעשה מכל הלב, חיוך לאדם עצוב או עזרה קטנה לשכן, יכולים להיות בעלי ערך רוחני גבוה הרבה יותר מנתינה גדולה שנעשית מתוך גאווה או הרגל.
לכן כתוב כשהעני מביא קורבן: "ונפש כי תקריב" –
רש"י מסביר שהעני, שבקושי יש לו מה לאכול, מקריב את מעט הקמח שנותר לו. עבורו, זהו לא סתם רכוש – זהו האוכל שלו, חייו ממש. לכן בורא עולם מחשיב זאת כאילו הקריב את "נפשו".
הקב"ה לא מודד כמה נתת, אלא כמה זה עלה לך מבחינת מאמץ, ההתגברות והרצון שהיו לך.
גם על קרבן עני כתוב: "ריח ניחוח לה' " הנחת רוח של הקב"ה לא נמדדת בכמות אלא כפי שאומרים חז"ל: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים".
התוצאה, הכמות, לא תמיד חשובה, אלא הלב שהושקע בדרך...
אל תחשוב שמעשיך הקטנים עוברים מתחת ל"רדאר" של בורא עולם, כל מעשה קטן הופך ליהלום שאתה בכוונה שלך, בהתלהבות ובשמחה שלך מלטש אותו... ("חיזוק יומי" - רונן קרתא)
יום טוב, שבת שלום, בשורות טובות ובעזרת ה' ננצח
לגאולת והצלחת עם ישראל ברחמים רבים שמירה על חיילינו בקרבות, לרפואת כל הפצועים . אמן!