ממתק לשבת פרשת משפטים תשפ''ו
ממתק לשבת פרשת משפטים תשפ"ו
רבי שמואל שטראשון, ניהל קרן להלוואות ללא ריבית (גמ"ח) לאנשי ווילנא.
פעם לווה יהודי אחד מפשוטי העם מאה רובלים לארבעה חודשים, והבטיח להחזיר בזמן. כשהגיע יום הפירעון, הוא הלך לבית המדרש ומצא את רבי שמואל שקוע בלימודו. האיש שם לפניו את הכסף, רבי שמואל הרים את עיניו, הנהן בראשו ושב חזרה ללימוד. האיש היה בטוח שהרבי אישר בכך שקיבל את הכסף והלך לדרכו.
רבי שמואל היה שקוע ומרוכז בלימוד ולא שם לב שהשטרות נשארו חבויים בין דפי הספר כשסיים סגר את הספר והניח על המדף.
כשעבר רבי שמואל כמנהגו מדי שבוע על רשימת החייבים הבחין שהיהודי הזה עוד לא שילם הוא הזמין אותו וביקש שישלם לו את מאה הרובלים.
היהודי טען "שמתי את הכסף על השולחן בדיוק מולך!" אבל רבי שמואל לא זכר והמשיך לתבוע את תשלום ההלוואה ובסוף תבע אותו רבי שמואל בפני בית הדין הרבני.
השמועה פשטה וכל אנשי העיר הכפישו אותו על כך שהוא מעז להגיד שהרב משקר
השופטים דחו את החלטתם לתאריך מאוחר יותר, בתקווה שהאיש יודה שלא שילם.
חייו של היהודי שלנו נהרסו לגמרי, יצא לו שם של גנב והבן שלו שלא יכל לשאת את הבושות עזב את ווילנא ועבר לגור בעיר אחרת.
עברו עוד כמה שבועות ויום אחד רבי שמואל הוריד את הגמרא לעיין בה וכשפתח גילה לתדהמתו מאה רובל, הוא מיד הבין שטעה ואכן אותו יהודי צדק ושילם כבר, רבי שמואל הרגיש רע מאוד ומיד קרא ליהודי, התנצל ואמר לו איך אוכל לפצות אותך? אני מוכן להודיע לכל אנשי העיר בפומבי שאני טעיתי ואתה צדקת, אבל האיש אמר לו "גם אם תגיד יחשבו שאתה מרחם עלי ולא באמת יאמינו לי ומעבר לזה הבן שלי בכל מקרה לא יחזור לעיר".
ר' שמואל חשב לרגע ואז אמר לו "תגיד לבן שלך שיחזור לעיר ואכיר לו את בתי ובע"ה הם יבנו בית ביחד כך ידעו כולם שאתה יהודי ישר".
אחרי תקופה קצרה נערכה מסיבת אירוסין בבית הרב בהשתתפות כל אנשי העיר וכולם ראו בזה את נפלאותיו של הקב"ה שיושב ומזווג זיווגים.
בפרשת השבוע אנחנו קוראים את הפסוק “אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ”.
הרמב”ם פותח את הלכות הלוואה במילים “מצות עשה להלוות לעניי ישראל”.
נשאלת השאלה, הרי מצוות גמילות חסדים היא לא רק לעניים גם עשיר יכול להזדקק להלוואה, אז למה הרמב”ם מדגיש דווקא עניי ישראל?
מסביר הרבי, שבאמת, המצווה היא להלוות לכל יהודי שזקוק, גם עשיר. אבל כאשר אדם זקוק להלוואה, אפילו אם הוא עשיר בדרך כלל, באותה שעה הוא נקרא “עני” כי חסר לו כסף עכשיו.
אלא שהתורה מלמדת אותנו הוראה לחיים,
כשאדם מלווה לעני הוא מתאמץ להיות נחמד, מחזק אותו ומעודד, כי הוא מרגיש רחמים ורצון לעזור.
אבל כשעשיר מבקש הלוואה יכול אדם לחשוב: “הוא עשיר, הוא יסתדר”, ולהתנהג בקרירות, בלי רגישות מיוחדת.
מדגיש הרמב”ם “מצות עשה להלוות לעניי ישראל” כדי ללמד אותנו שכל מי שזקוק להלוואה נחשב באותה שעה “עני”, וצריך להתייחס אליו כמו לעני ממש
ברגישות ובעידוד. לא לתת רק כסף אלא גם הרגשה טובה.
ומכאן גם הוראה כללית לחיים:
כל יהודי שנמצא בקושי בגשמיות או ברוחניות הוא “עני” באותו רגע. החובה שלנו היא לא רק לעזור בפועל, אלא לעשות זאת בחום, באכפתיות, ובתחושת אחווה אמיתית של “עמי".
יהי רצון שבזכות העזרה של עם ישראל אחד לשני נזכה שהקב"ה יעזור לכולנו ויביא לנו גאולה אמיתית ושלימה בקרוב ממש.
שבת שלום
הרב נחמיה וילהלם