אוצרות הגאולה • מתורת הרבי בעניני משיח והגאולה העתידית - *חלקו של יצחק בהבאת הגאולה והקשר למתן-תורה*
הגמרא (שבת פט, ב) מספרת שלעתיד-לבוא, הקדוש-ברוך-הוא פונה לכל אחד מהאבות הקדושים ואומר: "בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי" ואינם ראויים לגאולה.
ויצחק משיב ואומר: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! בָּנַי [הם] וְלֹא בָּנֶיךָ?! בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמַע, קָרָאתָ לָהֶם (שמות ד, כב) 'בְּנִי בְּכוֹרִי', עַכְשָׁו בָּנַי [הם] וְלֹא בָּנֶיךָ?!" (ובהמשך הוא מציג טיעונים נוספים). דבריו מתקבלים לפני השם ובני-ישראל נגאלים בזכותו.
טענה זו מוצגת על-ידי יצחק דווקא בשל שייכותו ל'קבלת התורה':
לקבלת התורה נדרשת מסירת-נפש מעשית ולא די במסירת-נפש פוטנציאלית. וכך היה, שבעת שמיעת עשרת הדיברות פרחה נשמתם של בני-ישראל (שבת פח, ב).
מסירת-נפש זו מיוחסת ליצחק דווקא, שהיה היחיד, מבין האבות, שמסר נפשו *בפועל*, שהרי בשעת ה'עקידה', פרחה נשמתו (זח"א ס, א (בתוספתא)).
ובזכות קבלת התורה, שבאה על-ידי מסירת הנפש של יצחק, נקראו בני-ישראל "בְּנִי בְּכוֹרִי" ויגאלו לעתיד.
מקור: ע"פ תורת מנחם חמ"ז ע' 44 ואילך