הנה, אתה גם משתמש בפורום סקופים כדי להעביר מסר שהוא לא חדשותי
איך התקשורת אומרת לכם למי להצביע בקלפי בלי להגיד לכם למי להצביע (ואיך תהיו צרכנים ביקורתיים ולא פסיביים)
ננעל בתאריך 05.07.26 בשעה 03:03 על-ידי ET. סיבה: לא סקופ/חדשות
אנחנו אוהבים לחשוב שאף אחד לא עובד עלינו ושאי אפשר "להנדס" אותנו. כשאנחנו קוראים מאמר דעה שצועק עלינו להצביע למפלגה מסוימת כדי "להציל את המדינה", אנחנו מיד מגלגלים עיניים. אבל מה קורה כשהתקשורת עושה את זה בסטייל? היא לא צריכה להגיד לכם למי להצביע. וזה ממש לא משנה אם מדובר בערוץ המזוהה עם הימין או במערכת חדשות המזוהה עם השמאל – המכונה הזו עובדת בדיוק באותה צורה על כולם. הם פשוט צריכים להקרין לכם 24/7 תמונות בהילוך איטי של מי שסומן כ"אויב התורן" – בין אם זה חרדי ברחוב או מפגין בקפלן – לשים מוזיקה מלחיצה ברקע, ולתת לכם לעשות את החשבון לבד.איך הקסם הזה קורה? באמצעות חמישה טריקים פשוטים שמערכות החדשות (וגם כל עמודי האינסטגרם והפייסבוק למיניהם) עושות כל יום, בלי שתשימו לב:
1. קסם ההיעלמות של העורך (או: איך מייצרים סדר יום)
בכל יום מתרחשים בישראל אלף ואחד דברים. איך עורך מהדורה בוחר מה לפתוח בכותרת אדומה ומה לקבור במבזק בשתיים בלילה? קל. אם מישהו עשה משהו שגרתי, זה לא מעניין. אבל אם מישהו עם פאות וזקן הסתכל לא נכון על ברזייה בשבת? פתחו גל פתוח!
התקשורת לא אומרת לכם במי לבחור, היא פשוט מסמנת לכם במרקר זרחני מה הבעיה הכי בוערת במדינה (ספוילר קבוע: החרדים). ברגע שהיא מחליטה שזו זירת הקרב, אתם כבר תמצאו לבד את המפלגה שמבטיחה לפתור אותה. ולאותה מפלגה יהיה הרבה חומר לשתף אצלה ברשתות החברתיות מידי יום לחיזוק המצע שלה.
2. תעשיית הפאניקה: כיסאות עפים (בעיקר בדמיון שלנו)
בשביל שהשיטה תעבוד, הקהל בבית חייב להיות בלחץ, וכאן נכנסת לתמונה הגזמת-העל. קחו למשל את ההפגנה היום מול בית העסק שפתוח בשבת בירושלים. הפגנת שבת בירושלים? איזה הלם! מתי זה קרה לאחרונה? אה, נכון, בערך כל שבת מאז שנות ה-80.
אבל רגע לפני בחירות, אי אפשר סתם לדווח על הפגנה. צריך דרמה! אז פתאום מדווחים על "זריקות אבנים" ו"הפיכת שולחנות". ראיתם פעם הוכחה לזה? סרטון קצרצרונת בטיקטוק? איזה פריים מטושטש? נאדה. אפס הוכחות. אבל למי אכפת מעובדות כשאפשר לייצר פאניקה ועל הדרך לרמוז לנו למי להצביע כדי שהבעיה תיפתר?
3. אפקט הזום-אין: איך מסמנים מאה אלף מפגינים מפגינים דרך עדשה אחת
כדי שלא תטעו לחשוב שהמכונה הזו עובדת רק נגד צד אחד, בואו נראה איך היא פועלת בשלמות נגד המחנה השני. קחו הפגנת ענק של השמאל בקפלן. מאה אלף איש יצאו לרחוב עם דגלי ישראל. מציאות אובייקטיבית ורגועה יחסית, נכון?
אבל אז ערוץ טלוויזיה או צלם מהצד השני של המפה מחליט לייצר סיפור. מתוך ים הדגלים הכחולים-לבנים, הוא מרכיב עדשת טלפוטו ארוכה, חותך את רוב ההמון החוצה, וסוגר פריים צפוף רק על איזה שלט פרינג' הזוי או על דגל אש"ף בודד שהונף בקצה הכיכר. בלילה, על הטיימליין בחדר העריכה של המהדורה, הקליפ הבודד הזה הופך לסיפור המרכזי. למחרת בבוקר, כל המחאה כבר ממוסגרת כ"הפגנת אנרכיסטים ותומכי טרור". המציאות בשטח לא שונתה, רק זווית הצילום שירתה את הפאניקה של מחנה הנגד.
4. קמפיין חינם: תעלומת המצית מרמת גן
וכאן מגיע השלב שבו התקשורת ממש הופכת למשרד יחסי ציבור בהתנדבות. זוכרים את ההצתה של בית העסק ברמת גן? כותרות הענק זעקו: "העסק הוצת בפעם השלישית בגלל שהוא פתוח בשבת!". וואו, עלילת מתח מושלמת לקמפיין נגד כפייה דתית.
רק שיש כאן פאנץ' קטן: המשטרה מעולם לא קבעה שזה הרקע. מי שטען את זה היה בעל העסק בעצמו. ובינינו, כשלוקחים בחשבון שבאותו אזור ברמת גן יש מאות בתי עסק שפתוחים בשבת ואף אחד לא מנסה להפוך אותם למדורת ל"ג בעומר מדי סופ"ש, הטענה הזו נשמעת קצת... מצחיקה? סטטיסטית מופרכת? אבל התקשורת מיהרה לאמץ את הסיפור, לעטוף אותו בצלופן, ולהגיש אותו היישר למטות הקמפיין של המפלגות הרלוונטיות.
5. קטיף דובדבנים: אמנות ההוצאה מהקשר (או: תעלומת הדיאטה של ראש הממשלה)
תנו למערכת חדשות הצעת חוק בת 50 עמודים שנועדה להיטיב עם הציבור, והם ידלגו באלגנטיות על 49 העמודים הראשונים רק כדי לדוג פסיק אחד שאפשר להציג כ"קץ הדמוקרטיה". באקדמיה קוראים לזה 'מסגור שלילי', אבל בחדר העריכה קוראים לזה 'כותרת מנצחת'. התקשורת הרי לא מקבלת רייטינג על הסכמות; היא ניזונה מקונפליקטים ולכן לעולם תבליט את הרע והמפלג.
אותו הכלל בדיוק מוחל על פוליטיקאים באולפנים. מרואיין יכול לפרוס משנה סדורה במשך שעה, אבל העורך יחתוך החוצה את כל ההקשר וישאיר רק "סאונד-בייט" אחד בודד וצורם. קחו למשל את הריאיון של ראש הממשלה נתניהו בתוכנית "הפטריוטים". כשהוא נשאל שם מה השתנה בו אישית מאז השבעה באוקטובר, נתניהו פתח בבדיחת שבירת-קרח צינית על עצמו וזרק: "הורדתי קצת במשקל". מיד לאחר מכן, הוא עבר לענות ברצינות ובאריכות על הלקחים שהפיק, ועל התובנה המערכתית ש"יש לנו מדינה עם צבא, ולא צבא עם מדינה".
אבל איך זה שווק לכם בבוקר שאחרי בחלקים נרחבים מהתקשורת הממוסדת? "נתניהו נשאל מה השתנה בו מאז השבעה באוקטובר – וצחק: 'הורדתי במשקל'." נקודה. סוף ציטוט. הציבור, שניזון ברובו מרפרוף על כותרות, מיד רתח מזעם על מנהיג "מנותק ומזלזל" – מבלי לדעת שהזעם הזה נארז עבורו מראש בחדר העריכה. למה להגיש תמונה מלאה כשאפשר להאכיל את הקורא בדובדבן אחד מורעל ששולח אותו להצביע רושף מזעם?
אז זה ממש לא משנה אם אתם מצביעים לימין או לשמאל, לדתיים או לחילונים – המכונה הזו מהנדסת את כולנו באותה שיטה, ומתדלקת את עצמה מהקליקים והזעם שלנו. הפוליטיקאים הם אמנם אלה שמציעים לנו פתרונות בקלפי, אבל התקשורת היא זו שמוכרת לנו את הבעיות, חותכת את המציאות לפי מידה, ומגישה לנו אותה לעוסה מראש.
בפעם הבאה שאתם קוראים כותרת שמרתיחה לכם את הדם או גורמת לכם לרצות לארוז מזוודה, קחו צעד אחורה. תזכרו שהמציאות היא תמיד הרבה יותר רחבה מהפריים הספציפי שמישהו בחר לבודד עבורכם. ברגע שנתחיל לצרוך חדשות בעיניים ביקורתיות של עורכים ובמאים ולא של צופים פסיביים – אף אחד כבר לא יוכל להגיד לנו למי להצביע.
מקור:
מאמר שיעזור לכם להיות יותר ביקורתיים ופחות צרכנים פסיביים. במקור מבוסס על הבלוגר הרוסי יבגני גורז'לצאן שמוכר עם המאמר המפורסם על חלון אוברטון.
https://x.com/TheJewishPeopl3/status/2073527742566469988
- מאמר דעה לא משנה אם אני מסכים איתו המאמר עצמו גם עושה שקר. כותב: "זה לא משנה אם ...
- ביבי14 ושות' לא אומרים למי להצביע. שומרים על אובייקטיביות ועמימות בעד מי הם...
- מאמר מצוין, אבל אין מה להשוות בין ערוץ 14 לשאר תעשיית השמאל. 12 ושות' היו משרד ה...
- אני חושב שהתקשורת בישראל עושה לחרדים מה שהתקשורת העולמית עושה לישראל. אותה הגברת...
- תודה רבה נועם. מעניין. לגבי השמאל עם הדגלים, אני קצת בספק. זה שכולם עם דגלים לא ...
- יאמי