באיזה מודל השתמשת? זה כתוב יפה מאוד
מילכוד 23
מילכוד 23
במערכת הביטחון הישראלית פעלה במשך שנים מערכת התרעה משוכללת להפליא. היא הייתה כה משוכללת, עד שהצליחה להוכיח פעם אחר פעם שאין כל צורך להפעיל אותה.
ההיגיון היה פשוט: אם חמאס אינו תוקף, סימן שהוא מורתע. ואם הוא מורתע, סימן שהמדיניות נכונה. ואם המדיניות נכונה, אין צורך להיערך לאפשרות שהיא שגויה. ומי שבכל זאת ביקש להיערך לאפשרות כזאת, הסתכן בפגיעה במדיניות הנכונה — שהרי עצם ההיערכות עלולה הייתה לגרום לחמאס לחשוב שאנחנו חושדים בו.
זה היה מילכוד 23.
ייתכן, לפחות לצורך הניסוי הסאטירי שלנו, שחמאס תכנן בעבר מתקפות דומות. אלא שבאותם ימים הייתה מערכת הביטחון ערנית מדי. חיילים עמדו במקום, תצפיתניות הביטו, מפקדים שאלו שאלות, והאויב התקשה לדעת אם הוא עומד לפני גבול מנומנם או לפני מלכודת ישראלית מתוחכמת.
לכן הוא לא תקף.
ומכיוון שלא תקף, הסיקה ישראל שהערנות הייתה מיותרת.
בהדרגה נעשתה המערכת חכמה יותר. היא למדה שלא די להתעלם מסימנים מחשידים; צריך גם להיזהר שלא להיראות כמי שהבחין בהם. כאשר הופעלו, לפי הפרסומים, כרטיסי סים ישראליים בעזה, נוצרה דילמה אסטרטגית מהמעלה הראשונה: אם נגביר כוננות, חמאס עלול להבין שהבנו. ואם חמאס יבין שהבנו, הוא עלול לבטל את המתקפה — ואז לעולם לא נדע אם צדקנו.
הפתרון היה גאוני: לא להפריע לאויב להוכיח את כוונותיו.
מובן שאסור היה להכריז על כוננות רחבה, מפני שכוננות כזאת עלולה הייתה להיות בדיוק המלכודת שממנה חמאס חשש. אך גם חוסר כוננות רגיל לא הספיק. האויב עלול היה לחשוד שחוסר הערנות שלנו מוגזם מכדי להיות אמיתי. לכן היה צורך ביתר חוסר ערנות — חוסר ערנות כה עמוק, כה עקבי וכה משכנע, עד שגם אנחנו עצמנו לא נדע אם מדובר בתרגיל הטעיה או במציאות.
כך נוצר הפרדוקס המושלם: כדי שהאויב ישתכנע שאין מלכודת, היה עלינו להיכנס בעצמנו למלכודת.
בבוקר 7 באוקטובר הצליח המבצע מעבר לכל הציפיות. חמאס לא נפל למלכודת הישראלית; ישראל נפלה למלכודת שנועדה לשכנע את חמאס שאין מלכודת ישראלית. ההצלחה הייתה כה מוחלטת, עד שבמשך שעות לא היה ברור מי בדיוק הוליך שולל את מי.
בדיעבד התברר שהמערכת לא כשלה בזיהוי המציאות. היא פשוט זיהתה אותה באמצעות שיטה חדשנית: המתנה עד שהמציאות תחדור דרך הגדר, תכבוש יישובים ותצלם את עצמה. במקום להסתמך על הערכות מודיעיניות מפוקפקות, התקבל סוף־סוף מודיעין מוצק מן הסוג שאי־אפשר לערער עליו.
אפשר לומר שהייתה זו התרעה מאוחרת, אך בעלת רמת ודאות יוצאת מן הכלל.
אלא שכאן נחשף השלב השני של מילכוד 23. לפני 7 באוקטובר אי־אפשר היה להכות בחמאס מכה ניצחת, משום שמכה כזאת הייתה נחשבת מופרזת, בלתי לגיטימית ובלתי נחוצה. כדי לקבל את ההצדקה לפרק את מלכודת חמאס, היה צורך תחילה להוכיח שהמלכודת קיימת. וכדי להוכיח שהיא קיימת, היה צורך לאפשר לה להיסגר.
רק לאחר שהתרחשה אותה „שואה קטנה” — ביטוי קשה, לא כיחס מספרי אלא כתיאור תחושת ההפקרה, הטבח והחורבן — נוצרה ההסכמה שחמאס איננו שותף לניהול הסכסוך, אלא אויב המבקש לנצל את ניהולו כדי להתכונן לטבח הבא.
כלומר, האסון היה בלתי נמנע מפני שלפני שהתרחש לא הייתה הצדקה מספקת למנוע אותו; ואחרי שהתרחש, כבר הייתה הצדקה מלאה לעשות את מה שהיה עשוי למנוע אותו.
זהו מילכוד 23 במלוא הדרו:
אם נערכים למתקפה, היא אינה מתרחשת — ולכן ההיערכות נראית מיותרת.
אם מפסיקים להיערך, המתקפה מתרחשת — ולכן מתברר שההיערכות הייתה חיונית.
אם מזהירים מראש, מאשימים את המזהיר בהיסטריה.
אם האזהרה מתגשמת, משבחים את יכולת הנבואה שלו ומקימים ועדה שתבדוק מדוע איש לא הקשיב.
ואם האויב נראה מורתע, אסור להפריע לו להמשיך להיראות כך — אפילו אם מאחורי המראה הוא מתאמן, ממפה, חופר וממתין.
לאחר האסון הוסרה סוף־סוף המלכודת הרעיונית. שוב היה מותר לקרוא לאויב אויב, לתוכנית מלחמה תוכנית מלחמה, ולאימונים לקראת פלישה אימונים לקראת פלישה. מה שאסור היה להבין בערב 6 באוקטובר הפך בבוקר 7 באוקטובר לאמת שאין עליה עוררין.
מערכת הביטחון קיבלה אפוא את ההזדמנות להכות מכה ניצחת — הזדמנות שנרכשה במחיר שהמכה הניצחת נועדה מלכתחילה למנוע.
וזה סודו של מילכוד 23: אי־אפשר היה לפרק את המלכודת מבחוץ, מפני שמבחוץ היא נראתה כמו שקט. היה צורך להיכנס לתוכה, להניח לה להיסגר, לשלם את המחיר הנורא — ורק אז לקבל רשות לזהות אותה כמלכודת.
הכול היה בלתי נמנע, כמובן.
מלבד מה שהיה אפשר למנוע.