אחד מליצני רוטר בתגובה; https://rotter.net/User_files/forum/6aaa3d7d99d64047.jpe...
משילות, מישהו❓ מי התימרו לנהל פה את העניינים⁉️
“משילות, מישהו❓ מי התיימר לנהל פה את העניינים⁉️”
דווקא שאלה מצוינת. כי אם כבר מדברים על משילות, כדאי לדבר גם על מי קובע בפועל את נקודת האיזון במדיניות כלפי עבירות נשק.
במקרה הזה, לפי פסק הדין, הנאשם רכש שני אקדחים ותחמושת; אחד הועבר לאביו והשני הוחזק בכספת בבית סבתו. בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים, אבל בערר לבית המשפט העליון השופט חאלד כבוב הורה לשחררו לחלופת מעצר, בין היתר משום שלא נמצאה אינדיקציה ל”תכלית התקפית”.
עכשיו בואו נקרא את החוק.
סעיף 144(א) לחוק העונשין, תשל”ז–1977:
“הרוכש או המחזיק נשק בלא רשות על פי דין להחזקתו, דינו – מאסר שבע שנים.”
סעיף 144(ב):
“הנושא או מוביל נשק בלא רשות על פי דין לנשיאתו או להובלתו, דינו – מאסר עשר שנים.”
כלומר, המחוקק לא כתב; “אסור להחזיק אקדח רק אם הוכחה תכלית התקפית”. עצם הרכישה או ההחזקה של נשק ללא רשות היא עבירה פלילית שעונשה המרבי שבע שנות מאסר. נשיאה או הובלה ללא רשות – עד עשר שנים. (Knesset)
ויש עוד דבר חשוב: בעקבות תיקון 140 לחוק העונשין הוראת שעה, נקבע עונש מזערי בעבירות נשק מסוימות. סעיף 144ז קובע, לגבי העבירות שעליהן חלה הוראת השעה, שעונשו של מי שהורשע לא יפחת מרבע מהעונש המרבי, אלא אם בית המשפט מצא טעמים מיוחדים המצדיקים הקלה ורשם אותם. הוראת השעה הוארכה וכיום היא בתוקף עד 7 בדצמבר 2026. (Knesset)
לכן, בעבירת רכישה או החזקה לפי סעיף 144(א), שהעונש המרבי שלה הוא 7 שנים, נקודת המוצא של הוראת המינימום היא רבע -כלומר 21 חודשי מאסר, בכפוף לחריג שקבע המחוקק.
אז כמובן מעצר עד תום ההליכים הוא לא עונש, וזיכוי או הרשעה הם עניין אחר. אבל בדיוק משום כך, השאלה איננה האם כבוב “ביטל את החוק”. הוא לא.
השאלה היא מה המשקל שניתן למסוכנות הנובעת מעצם רכישתם והחזקתם של שני אקדחים בלתי חוקיים, כאשר אחד אף הועבר לאדם אחר.
אפשר להתווכח על החלטת המעצר. אפשר לטעון שחלופת מעצר מספיקה. אבל הטענה ש”אין תכלית התקפית” לא מוחקת את העובדה שהמחוקק קבע במפורש בסעיף 144 שהחזקה ורכישה של נשק ללא רשות הן עבירות חמורות, ואף קבע עונשי מינימום בעבירות נשק מסוימות. (Knesset)
וזו בדיוק שאלת המשילות;
המחוקק קובע מדיניות מחמירה. הממשלה והמשטרה נדרשות לאכוף אותה. ובית המשפט נדרש לפרש את החוק ולהחליט בכל מקרה אם קיימת מסוכנות שמצדיקה מעצר או שניתן להסתפק בחלופה.
כשיש פער בין המדיניות שהמחוקק ביקש לקבוע לבין האופן שבו היא מיושמת בפועל, הציבור בהחלט רשאי לשאול איפה עובר הגבול בין ביקורת שיפוטית לבין עיצוב מדיניות.
ואז מגיעה המקהלה הקבועה:
“אין צורך ברפורמה. הכול עובד מצוין.”
אז לפני שצועקים “משילות”, אולי כדאי לקרוא את סעיף 144 לחוק העונשין, את סעיף 144ז ואת הפסיקה - ואז לשאול מי באמת קובע את נקודת האיזון.
- הבעיה שהרכלן נגד שומרי הסף, לא מביא את הנוסח המלא