הרוצה לבלבל יאריך בדבריו. כי אז מתעיפים וכבר לא עוקבים, וגם נכנעים לכל , שרק תפס...
חובבי ציון, מפוחדי ציון ושונאי ציון — שלושה זרמים בכרם אחד...
תמונת מצב: תשפ"ו
חובבי ציון — הציונות הדתית
מי שמתבונן היום בחברה הישראלית מגלה תופעה שלפני שני דורות נראתה דמיונית: הכיפה הסרוגה נמצאת בכל מקום. בפיקוד הבכיר של צה"ל וביחידות המובחרות, בהיי־טק ובאקדמיה, בבתי המשפט ובתקשורת, בהתיישבות מהגולן ועד הנגב, בממשלה ובכנסת. הציונות הדתית, שהחלה כמיעוט נגרר בתוך התנועה הציונית — "הפועל המזרחי" שביקש פינה לתפילה בקיבוץ החילוני — הפכה לחוליה מקשרת ומובילה. תלמידי הרב קוק לקחו ברצינות את הקריאה "קודש וחול יחדיו": ישיבות ההסדר והמכינות הקדם־צבאיות, האולפנות והגרעינים התורניים, כולם ביטוי לאמונה אחת — שהקמת המדינה איננה תאונה היסטורית אלא "ראשית צמיחת גאולתנו", ולפיכך מצווה לחדור לכל אגפיה של החברה, לרומם אותה מבפנים, ולא להסתגר ממנה.
זו העזה רוחנית: לצאת אל החול מתוך ביטחון שהקודש חזק דיו לקדש אותו, ולא להיבלע בו.
מפוחדי ציון — היהדות החרדית המסתגרת
מולם עומדת היהדות החרדית, שבחרה בדרך הפוכה — דרך החומה. לא שנאת ציון יש כאן, חלילה; רובו של הציבור החרדי אוהב את הארץ, חי בה, נהנה מפירותיה ומתפלל לשלומה. אבל הוא מפוחד. הפחד הוא אבן היסוד: פחד מן החילוניות, מן הרחוב, מן הצבא, מן האקדמיה, מן האינטרנט — פחד מזליגה. "חדש אסור מן התורה", טבע החת"ם סופר, והחזון איש בנה על יסוד זה את "חברת הלומדים": חברה שכל־כולה ישיבה, שהקסרקטין שלה הוא הכולל, ושחומותיה — לבוש, שפה, שכונה ומוסדות נפרדים.
יש בדרך הזו גבורה של שימור: היא ששיקמה את עולם התורה מאפרה של אירופה. אבל יש בה גם הודאה בחולשה — ההנחה שהאמונה אינה שורדת מפגש עם העולם אלא רק בריחוק ממנו. החרדיות איננה אנטי־ציונית באופן פעיל; היא א־ציונית. יושבת בכנסת, שותפה בקואליציות, אך נמנעת מלומר הלל ומלהניף דגל, ומגדירה את המדינה כעובדה ולא כערך.
שונאי ציון — סאטמר ומדינת כל אזרחיה
ובקצה — צירוף מוזר לכאורה של שני הפכים הנפגשים בתכליתם. מצד אחד חסידות סאטמר, שמרכזה בוויליאמסבורג ובקרית יואל שבארה"ב. רבה, רבי יואל טייטלבוים, קבע ב"ויואל משה" שהציונות היא מרד בשלוש השבועות, ושהמדינה — מעשה שטן. והאירוניה ההיסטורית זועקת: הרבי עצמו ניצל מן השואה ברכבת ההצלה של קסטנר הציוני. מן השורש הזה יצאו נטורי קרתא המחבקים את אויבי ישראל בטהרן ובעצרות שונאינו — "וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים" (ישעיהו ה', ב').
מצד שני — שוחרי "מדינת כל אזרחיה" מן הקצה האחר של הקשת: אלו המבקשים לפרק את המדינה מזהותה היהודית ולהותירה מסגרת אזרחית ניטרלית. חלקם מצהירים על כך בגלוי — בכנסת ומחוצה לה; וחלקם עדיין אינם מעזים, ומסתתרים מאחורי ניסוחים של "דמוקרטיה בלבד" ו"הפרדת דת ומדינה", כשהכוונה האמיתית היא הפרדת המדינה מן היהדות. סאטמר שוללת את המדינה בשם עודף קודש כביכול; מדינת־כל־אזרחיה שוללת אותה בשם עודף חול. אלו ואלו נפגשים בנקודה אחת: כפירה בכך שלעם היהודי מגיעה מדינה יהודית בארצו.
מן השורשים אל הפירות: מסע של מאה שנה
לפני השואה.
שלושת הזרמים כבר עמדו על במת ההיסטוריה. חיבת ציון של הרב קלישר והרב אלקלעי הולידה את "המזרחי" של הרב ריינס (תרס"ב), שראה בציונות הצלה, ואת משנת הרב קוק, שראה בה גאולה. מולם קמה אגודת ישראל (תרע"ב) בקטוביץ, שהתנגדה לציונות אך בדרך של הסתייגות והתבדלות. ובקצה — האנטי־ציונות העקרונית: מכאן החסידות ההונגרית הקנאית, ומכאן ה"בונד" והמתבוללים שראו את עתיד היהודי בגולה.
השואה.
ההיסטוריה הכריעה בין התפיסות בדם. אלה שקראו "יהודים, עלו ארצה" — נמצאו רואים למרחוק. יהדות אירופה, על מרכזי התורה שלה שהורו לרוב להישאר, עלתה בעשן. הגולה שה"בונד" נשבע לה נעלמה. אף אחד מן הזרמים לא יצא מן השואה כפי שנכנס אליה.
התקומה.
הציונות הדתית ראתה בתש"ח את "אתחלתא דגאולה", ובתשכ"ז — בשחרור ירושלים והר הבית — אישור משמים; מכאן צמחו גוש אמונים וההתיישבות. החרדיות בחרה בפשרה מעשית: מכתב הסטטוס־קוו של בן־גוריון, כניסה לכנסת, בניית עולם התורה מחדש בבני ברק ובירושלים — שיקום מתוך הסתגרות. וסאטמר הכריזה שגם ניסי תש"ח ותשכ"ז מעשה שטן הם, וקבעה את מרכזה דווקא בארצות הברית — הצהרה גיאוגרפית שהיא הצהרה תיאולוגית.
ימינו — במפה הפוליטית.
שלושת הזרמים משתקפים בכנסת כבמראה. חובבי ציון: מפלגות הציונות הדתית לגווניהן, וכן ציבור סרוג רחב המפוזר בליכוד ובמפלגות ציוניות אחרות — עדות לכך שהזרם חדל להיות מפלגה סקטוריאלית והפך לשדרה חברתית. מפוחדי ציון: יהדות התורה וש"ס — מפלגות היושבות בבניין שדגל ישראל מתנוסס עליו אך נמנעות מלהזדהות עמו, שותפות בשלטון ומסתגרות בחינוך. שונאי ציון: בקצה האחד מפלגות ערביות־לאומיות הדוגלות במפורש במדינת כל אזרחיה, ולצדן אגף פוסט־ציוני יהודי שחלקו גלוי וחלקו עדיין מהסס; ובקצה השני — ציבור סאטמרי ובריסקאי־קנאי שאינו מצביע כלל, כי עצם ההצבעה היא בעיניו הכרה בְּמה שאסור להכיר בו. וכך גם חלק מן הציבור שאיננו מצביע — לא מאדישות, אלא מאידיאולוגיה.
אחרית דבר
מאה שנה אחרי, הכרם עודנו אחד. חובבי ציון מאמינים שהגפן צריכה להתפשט על פני כל הכרם; מפוחדי ציון — שיש לגדור אותה היטב; ושונאי ציון — שהכרם כולו נטיעה זרה. ההיסטוריה, כך נדמה למי שעיניו בראשו, כבר אמרה את דברה בתש"ה ובתש"ח. אבל הוויכוח — כדרכם של ויכוחים יהודיים — טרם הסתיים, וכנראה לא יסתיים עד שיבוא מי שיאמר: "הָסֵר מְסוּכָתוֹ"... או "נַטַּעְתִּיךְ שׂוֹרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת".