קצת מעייף ומאוד מייגע ועוד תת אלוף עם כיפה , מכריז ומודיע שגם הוא מונח על המדף ל...
1000 ימים למלחמה, ניתוח אסטרטגי של ההישגים והאתגרים. תא''ל במיל ארז וינר- יו''ר הביטחוניסטים
סקירה אסטרטגית מקיפה של תא"ל במיל ארז וינר מהביטחוניסטים על הישגי צה"ל ועתיד המערכות בעזה, בלבנון ובאירן, לצד ניתוח האתגרים הביטחוניים שנותרו בזירות השונות והצורך הדחוף בעיצוב תפיסת ביטחון לאומית חדשה
מלחמת התקומה מלווה אותנו כבר 1,000 ימים. התחלנו מהנקודה הנמוכה ביותר בשבעה באוקטובר ומשם עלינו והתקדמנו עד היום. המערכה בעזה, 'חרבות ברזל' והלחימה ברצועה, הביאה להסכם 20 הנקודות שסימן נקודת מפנה במלחמה. ההסכם נחתם לאחר חודשים ארוכים של לחימה עיקשת, משא-ומתן ותמרונים מדיניים מורכבים, והוא שיקף ניסיון לשלב בין ההישגים הצבאיים של צה"ל לבין פתרון מדיני שיאפשר סיום הלחימה בעזה. כיום, במרחק של עשרה חודשים, ניתן לקבוע כי ההסכם אכן הביא בשורה: החזרת כלל החטופים, החיים והחללים, סגרה פרק כואב ומדמם בתולדות המדינה.
מעבר לכך, ההסכם אפשר לצה"ל לשמור על שליטה מבצעית על מרבית שטח הרצועה ("הקו הצהוב"), מרחב שבו צה"ל ממשיך בפירוק שיטתי של תשתיות הטרור. שיקום אזרחי של עזה הותנה בפירוק מוקדם של חמאס מנשקו ובפירוז הרצועה, והושאר בהסכם פתח לנושא ההגירה. הקמת "מועצת השלום" של טראמפ – גוף בינלאומי חדש שהחליף את תפקידי האוּם האנטי-ישראלי – העבירה את הסמכויות האזרחיות ברצועה לידיים ניטרליות יותר, מהלך שחיזק את הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל באופן ניכר והפחית במידה מסוימת את הלחץ הדיפלומטי שהופעל עליה בזירה הבינלאומית.
עם זאת, לצד היתרונות הללו, ההסכם כלל גם חסרונות. ראשית, הוא כלל הכנסה של כוח זר בינלאומי לרצועה (International Stabilization Force), מהלך שמעלה חששות לגבי אובדן שליטה ישראלית על השטח ועל התהליכים המתרחשים בו. שנית, ההסכם השאיר בשלב הראשון את שלטון חמאס על-כנו, ואף אפשר כניסת סיוע הומניטרי בכמויות עצומות, מהלך שחיזק, הלכה למעשה, את אחיזת הארגון באוכלוסייה המקומית והעניק לו משאבים חיוניים להמשך קיומו. שלישית, ההסכם כלל אזכור מפורש לכוח משטרה פלשתיני חמוש ולרעיון "מדינה פלשתינית", רעיון שמדינת ישראל מתנגדת לו ורואה בו סיכון ארוך טווח. בשלב הראשון אמורה הייתה לקום "ממשלת טכנוקרטים" בעזה, אך ברור היה לכל בר דעת שחמאס יפעל בכל כוחו לשלוט באנשי הממשלה הזו, בדיוק כפי שעשה חיזבאללה בלבנון, תוך שימוש באיומים, שוחד והפחדה. חמאס אכן ניצל ומנצל את תקופת הביניים הזו עד תום.
הסיוע הרב שנכנס לרצועה משמש אותו לחיזוק שלטונו ושליטתו בתושבים, תוך שהוא מקרין כלפי חוץ תמונה של "עסקים כרגיל" ומנסה לשכנע את הקהילה הבינלאומית כי הוא נותר גורם לגיטימי שיש להתחשב בו. המשא-ומתן על פירוקו מנשקו נתקל בקשיים צפויים מראש. חמאס יצר מצג שווא של הסכמות והצהרות חיוביות, אך הלכה למעשה סירב לקבל את הדרישה המרכזית – פירוק מלא מנשק. הארגון מבין היטב שפירוק כזה משמעו חיסול יכולתו לשלוט בנעשה בעזה, הן מבחינה צבאית והן מבחינה ארגונית-שלטונית. אחרי חודשים של הצהרות רבות ומשא-ומתן מתיש, הודיע צוות המשא-ומתן – בהובלת נציגי ארצות הברית ומועצת השלום – כי חמאס דוחה את הדרישה לפירוק מנשק. בכך, לפי הצהרות בכירי הממשל האמריקני, הפר חמאס את ההסכם באופן מהותי, ולישראל ניתנה הזכות לפעול בכוח להשלמת המשימה. ואכן, אנו רואים בשבועות האחרונים את הגברת קצב הסיכולים, לצד התקדמות זוחלת להרחבת השטח שבשליטת צה"ל ('הקו הצהוב').
עמדה פשרנית של חמאס
ישראל ניצלה היטב את החודשים שחלפו. כוחות צה"ל השמידו וממשיכים להשמיד תשתיות טרור בהיקף רחב ממה שהוערך בתחילה. ההערכה הראשונית דיברה על תהליך שיימשך כשלושה חודשים, אולם גם כעת עדיין נדרשת פעילות להריסת תשתיות טרור מעל ומתחת לקרקע. לאורך כל תקופת מבצע "שאגת הארי" נגד אירן ולבנון ועד היום, לא יזם חמאס כל פעילות התקפית ואף לא הצהרתית, לסיוע לפטרוניו באירן. אירן עצמה לא טרחה לכלול את חמאס בדרישותיה להפסקת אש, למרות פניות חוזרות של הנהגת הארגון. גם התמיכה הערבית בחמאס, ובראש ובראשונה מצד קטר, נחלשה באופן ניכר. הסיבה העיקרית לכך הייתה עמדתו הפשרנית של חמאס וסירובו לגנות את התקפות אירן על מדינות המפרץ. כעת, ראוי לבחון באופן שיטתי את תמונת המצב של ההישגים מול מטרות המלחמה, כפי שהוגדרו על-ידי ממשלת ישראל באוקטובר 2023.
בחינה זו חושפת תמונה מורכבת: הושגו הישגים רבים בחלק מהמטרות, אך מטרות מרכזיות אחרות עדיין מחכות להשלמה. המטרה של יצירת התנאים להשבת החטופים לישראל הושגה במלואה ובמהירות יחסית. החזרת כל החטופים, הן החיים והן החללים, סגרה פרק טראומטי וכואב בתולדות המדינה והסירה מעל החברה הישראלית לחץ ציבורי ומדיני כבד. הישג זה לבדו מצדיק במידה רבה את ההסכם, שכן הוא מילא את אחת המטרות הרגישות ביותר של המלחמה. המטרה של השבת הביטחון לתושבי העוטף, לרבות הקמת "אזור חיץ" בשטח הרצועה, הושגה במידה רבה. תתושבים רבים חזרו ליישוביהם במספרים העולים על אלו שהיו בו לפני פרוץ המלחמה. הוקם מרחב חיץ ביטחוני לאורך הגבול, וכוחות צה"ל חוצצים בין היישובים הישראלים לבין המרחב שבשליטת חמאס. נדמה גם שתחושת הביטחון האישי בקרב תושבי העוטף השתפרה באופן ניכר, והשגרה היומיומית חזרה בהדרגה למסלולה, גם אם היא עדיין מלווה באתגרי השיקום.
מצב סיום המלחמה שבו מרצועת עזה לא נשקף עוד איום לישראל לאורך זמן הושגה באופן חלקי. כיום, מרצועת עזה לא נשקף איום ישיר ומיידי על ישראל, כפי שהוכח באופן ברור במהלך מבצע "שאגת הארי". חמאס נמנע מליזום כל פעולה התקפית, אפילו הצהרתית, נגד ישראל, והוא מרוכז בעיקר בהישרדות שלטונית פנימית. עם זאת, כדי להבטיח שהאיום לא יחזור בעתיד, נדרש להשלים את השמדת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של הארגון. המטרה של השמדת היכולות הצבאיות והתשתית השלטונית והארגונית של חמאס ושל הג'יהאד האיסלאמי ברצועת עזה, שהיא המטרה הראשונה בניסוח מטרות המלחמה על-ידי הממשלה, היא המטרה שנותרה פתוחה ולא מושגת. אומנם צה"ל פגע משמעותית בכוחו הצבאי של החמאס והשמיד חלק ניכר מהתשתיות בדגש על השטח שבשליטתו, אך חמאס עדיין שומר על שליטה בשטחים נרחבים. הארגון גם בונה מחדש יכולות צבאיות מסוימות וכמובן גם מקבע את שליטתו האזרחית בחלק של הרצועה שנתון לשליטתו. השלמת מטרה זו נותרה, אם כן, האתגר המרכזי בשלב הנוכחי.
סוגיית ההגירה, שלא הוגדרה כמטרה רשמית בתחילת המלחמה, התבררה עם הזמן כפתרון ארוך הטווח היחיד שיכול לשנות את המציאות מהיסוד. מעבר רפיח פתוח כיום לתנועה תחת בידוק ישראלי מלא, והזרזיף של היוצאים מעזה הולך ומתרחב. יש לקוות כי תהליך זה יימשך ויתרחב, וכי יימצאו מדינות קולטות שיסכימו לקלוט פליטים מעזה. פתרון זה, אם ימומש בהיקף נרחב, עשוי להקטין באופן דרמטי את בסיס התמיכה של חמאס ולשנות את הדמוגרפיה של הרצועה. סוגיה משלימה ומשמעותית היא ההתיישבות הישראלית בשטחי הרצועה. מאחר שאויבינו כואבים אובדן שטח יותר מאובדן חיי אדם, הרי שהקמת יישובים, היאחזויות נח"ל ואפילו שטחים חקלאיים, היא חלק מהחלשת החמאס והניצחון הישראלי. הדבר החשוב ביותר שיש להדגיש בהקשר זה הוא שכיום מדינת ישראל פועלת בעזה ללא לחץ של זמן. אין יותר חטופים המחייבים פעולה מיידית, אין איום מיידי על יישובי העוטף, קיימת שליטה מלאה של כוחותינו על כלל ההיקף של הרצועה – כולל ציר פילדלפי – ואין לחמאס יכולת להשפיע באופן ישיר על שגרת החיים בישראל.
שיתוף פעולה עם חמולות
בנקודת זמן זו, בהתאמה למתרחש בזירות האחרות, נכון לפעול להשלמת המטרות בדרך שקולה, מחושבת ומדורגת. שלושת העקרונות המרכזיים לניצחון בלחימה בין צבא סדיר לארגון טרור הפועל בחסות אוכלוסייה אזרחית, הם: שליטה על המשאבים (ובעזה – על הסיוע ההומניטרי), שליטה על השטח (או לפחות מניעת שליטה מלאה של האויב בו), ושליטה על האוכלוסייה (או מניעת שליטת האויב בה). ההסכם ניסה להשיג את העקרונות הללו באמצעות פירוק בהסכמה, הכנסת כוחות בינלאומיים ו"ממשלת טכנוקרטים". אולם כעת, לאחר שהדרך ההסכמית נכשלה, יש לפעול להשגת העקרונות הללו בדרכים אחרות, יצירתיות וממוקדות יותר.
כלי נוסף הזמין להחלשת חמאס ללא כיבוש מיידי נמצא בסעיף 17 בהסכם 20 הנקודות. במסגרת סעיף זה ניתן להתחיל בתהליך שיקום בשטחים שכבר טוהרו על-ידי צה"ל. כוחות בינלאומיים יוכלו להכין תשתיות ארעיות לקליטת תושבים שיעברו מהשטח שבשליטת חמאס, לאחר סינון ובידוק ביטחוני. הרעיון דומה ל"עיר ההומניטרית" שאותה הנחה הדרג המדיני את צה"ל לתכנן ואשר הקמתה סוכלה על-ידי הצבא. ככל שמהלך זה יתקדם, ניתן יהיה לנתק תושבים רבים יותר מאחיזת חמאס ולהחליש את בסיס הכוח של הארגון. במקביל, יש לצמצם במידה ניכרת את הסיוע שמוכנס לשטח שבשליטת חמאס, ובכך ליצור רווח כפול: חולשה של הארגון מחד-גיסא, וחיזוק האלטרנטיבה הישראלית-בינלאומית מאידך.
כלי נוסף וחשוב שצבר תאוצה בחודשים האחרונים הוא שיתוף פעולה של ישראל עם חמולות המתנגדות לחמאס. התנגדותן של החמולות לחמאס גברה ככל שהארגון נחלש וככל שהשטח שבשליטת ישראל התרחב והתייצב. החמולות מנהלות כיום תאי שטח בתיאום עם צה"ל, שולטות בתושבים מקומיים ואף נלחמות ישירות באנשי חמאס, לעיתים בתמיכה עקיפה של ישראל. בימים האחרונים דווח על מבצע משותף של מספר חמולות נגד חמאס, דווקא בשל סירובו להתפרק מנשק. אותן חמולות יכולות להוות גם גורם מסייע בשליטה מקומית באוכלוסייה בשלב הביניים. כפי שהדברים נראים כיום, לא ניתן להימנע לאורך זמן מפעולה צבאית ישירה. אולם הפעם יש לבצע אותה תוך מיצוי מלא של כל הכלים המדיניים, הכלכליים והמבצעיים העומדים לרשות ישראל.
מוצע לפעול במרחב שבשליטת חמאס באופן מדורג, תוך חלוקת השטח שנותר בשליטת חמאס ל"פרוסות" בעלות היגיון טופוגרפי ודמוגרפי ברור. הגישה המומלצת היא להתחיל מצפון הרצועה ולנוע דרומה, באופן שיאפשר שליטה הדרגתית, מזעור סיכונים ושמירה על גמישות מבצעית. בכל תא שטח המתוכנן לפעולה תיקרא האוכלוסייה האזרחית להתפנות לשם הגנתה למרחבים מחוץ לשטח בו צה"ל מתכוון לפעול. ניתן להציע לאוכלוסייה המתפנה שתי חלופות: התפנות למרחב שבשליטת חמאס (דרומה לעבר "פרוסה" בה צה"ל עוד לא פועל), או להתפנות למרחב שבשליטת צה"ל בדרום הרצועה. לצורך זה על צה"ל להכין תשתית לקליטת האוכלוסייה, כולל בסיוע החמולות כנזכר לעיל. לאחר הנעת האוכלוסייה, יוטל מצור מלא על מרחב הפעולה המתוכנן של צה"ל, האוכלוסייה שתתפנה תוכל לקבל סיוע במקומות אחרים. רק לאחר יצירת התנאים המבצעיים המיטביים – בידוד מלא, הנעת האוכלוסייה, מניעת סיוע מהאזור המפונה ושליטה באוויר, על הקרקע ובתת-קרקע – תחל הפעולה הצבאית.
הפעולה תתבצע בשיטתיות תוך כיבוש והריסת תשתיות טרור בהתאם לתורת הלחימה שצה"ל פיתח במהלך הלחימה ברצועה: הרס שיטתי של תשתיות עיליות ותת-קרקעיות בד-בבד עם התקדמות מבוקרת של הכוחות. התוכנית אינה דורשת ריכוז כוחות חריג או גיוס מילואים נרחב. אוגדה סדירה אחת, המצוידת ברק"ם מתקדם, כלי טיס בלתי מאוישים ומערכות לחימה משולבות, יכולה לבצע את המשימה ביעילות. עבודה מדורגת שכזו תאפשר לשמור על כוחות עתודה, להפחית את מספר הנפגעים ולשמור על לגיטימציה בינלאומית גבוהה יותר. לצד המעשה הצבאי, חשוב יהיה ליצור באופן מדורג אלטרנטיבה שלטונית אמינה. כשבמקביל יש לעודד ככל האפשר את המשך והרחבת ההגירה מעזה, שכן היא מהווה פתרון בר קיימא לבעיית הרצועה. בנוסף, יש לנצל את החמולות כגורם משלים שיכול לסייע בשליטה מקומית ובמאבק הפנימי נגד חמאס. שילוב נכון בין לחץ צבאי, לחץ על משאבים, עידוד הגירה ושימוש בגורמים מקומיים, יאפשר להשיג את המטרות ביתר אפקטיביות תוך חיסכון בכוח. הרחבנו בנוגע לזירת עזה, מאחר שהיא 'ראשית הצירים' ומחוללת המלחמה. בחודשים האחרונים זוהרה עומעם בשל המיקוד בזירות האחרות, אולם חשוב שנבין מה המצב בעזה ומה נדרש לעשות.
יעד ארוך טווח
בזירת לבנון, חווינו גם כן מספר מערכות, החל מתקופת ההבלגה, עד ספטמבר 2024, דרך מבצע 'חיצי הצפון' והתמרון הראשון בלבנון. משם להפסקת האש שנכפתה על-ידי ממשל ביידן, ערב הבחירות בארצות הברית והנסיגה הישראלית. התערבות חיזבאללה בירי בתחילת מבצע 'שאגת הארי' והכניסה לתמרון מחודש בלבנון. הפסקת האש עם ממשלת לבנון עליה הוכרז במסגרת מזכר ההבנות עם אירן והפרתה וההסכם שנחתם בשבוע החולף בין ישראל לממשלת לבנון. הסכם מצוין מבחינתנו, מאחר שהוא מטיל את חובת ההוכחה על הצד השני, משאיר את צה"ל באחיזה בשטח שנכבש ומאפשר לו להמשיך ולהשמיד את תשתיות חיזבאללה, כפי שראינו השבוע בפיצוץ המערך התת-קרקעי שבנה חיזבאללה במג'דל זון. חיזבאללה הוכה קשה, איבד אלפים רבים מלוחמיו, יחידותיו הלוחמות בדרום פורקו והמערכת הכלכלית שלו ניזוקה משמעותית.
הוא לא הוכרע ולא הושמד וחלק מיכולותיו נשארו ברשותו. עם זאת, עוצמתו נחלשה ומארסנל של למעלה ממאה וחמישים רקטות וטילים שכיסו את כל שטח מדינת ישראל, נותר רק חלק קטן. חיזבאללה לא שוקט על שמריו ופועל לפתח יכולות חדשות, כדוגמת רחפני הנפץ מונחי הסיב שגרמו נזק רב לכוחותינו בחודשים האחרונים. המבחן הגדול בלבנון נמצא עוד לפנינו, חיזבאללה בסיוע אירן ינסה לפרק את ההסכמות בין ישראל ללבנון ולאתגר את נוכחות צה"ל בדרום לבנון. ישראל צריכה לחזק את החיבור עם ממשלת לבנון, להעמיק את הבידול בין ממשלת לבנון לחיזבאללה ולהמשיך ולפעול לפירוק תשתיות חיזבאללה במרחב דרום לבנון. כיעד ארוך טווח, נמשיך לפעול להשמדת חיזבאללה כארגון טרור וליצירת מרחב חיץ ללא אוכלוסייה, שישמר את ביטחון תושבי הצפון.
בנוגע לאירן, הדבר המשמעותי ביותר שארע בזירה זו, הינו שבירת 'מחסום הפחד'. כמי שהיה שותף לדיונים הראשונים בצה"ל על תקיפה באירן לפני כ-17 שנה, אני יודע כמה עמוק היה המחסום. בשנה האחרונה, ב'עם כלביא' וב'שאגת הארי', למדנו להכיר את יכולות צה"ל וחיל-האוויר. פגענו קשות בתוכנית הגרעין האירנית שנבנתה בעמל ובממון רב לאורך שנים וכיום אין לאירן תוכנית גרעין. היא תוכל לבנות אותה מחדש, אם נאפשר זאת, אבל מדובר בתהליך שימשך מספר שנים ויהיה חשוף לתגובה ישראלית שכבר הוכחנו שקיימת. הטילים הבליסטיים ומשגריהם נפגעו משמעותית וכך גם תשתית הייצור שלהם. המשטר האירני הוחלש משמעותית וכלכלת המדינה נפגעה אנושות. למרות שהמשטר הצליח בשלב זה להחזיק מעמד, בעיקר בשל אלימות קיצונית ודיכוי המפגינים, לא לעולם חוסן. הערכתי שהמשטר איבד את הלגיטימיות שלו וסופו ליפול. בחזית סוריה, ישנה יציבות מתוחה. צה"ל ישמר את מרחב החיץ בסוריה, יפעל למנוע מכוחות מזוהי דאעש להתבסס בסמוך לגבול עם ישראל, לשמר את ביטחונם של הדרוזים במרחב א-סווידא ולנסות לצמצם את האחיזה הטורקית בסוריה. החות'ים סבלו מפגיעתה של ישראל וממלחמות פנימיות למול יריבים פוליטיים וצבאיים בתימן. בשלב זה הם מחוץ למעגל האיום המיידי, אבל נדרש לשמר מעקב מודיעיני ויכולת מבצעית, אם וכאשר.
הזירה האחרונה והחשובה מכולן, היא זירת הפנים. הברחות הנשק מגבול מצרים וירדן, גניבות הנשק ממחנות צה"ל, הפשיעה החמורה במגזר הערבי והשלכותיה לטרור והחיבור לשטחי יהודה ושומרון ולרשות הפלשתינית המושחתת, החמושה והמסיתה. אנחנו בתנועה קוראים לאיום זה, 'המלחמה על הבית'. כדי להתגונן מפני איום זה, אותו ניתן לכנות ה-8 באוקטובר, נדרש לזהות את האיום ולייצר מענה רחב ושלם. מענה שמרכז את כל גורמי האכיפה והביטחון ומייצר מערכת חוקית לפעול כנגד עוברי העבירה בצורה החלטית ומרתיעה. תחום נוסף אותו תפעל התנועה לקדם, הוא ההגנה הפיזית על היישובים. תחום 'כיתות הכוננות', החל מניתוח האיום לכל מרחב יישובים, דרך תקן ציוד לכל יישוב, הגדרת אימונים ותורה להפעלת הכוחות ומסגרת התקשורת והפיקוד. התנועה תפעל בשיתוף פעולה עם גופי הביטחון הרלוונטיים והגופים האזרחיים העוסקים במלאכה, ליצירת מענה שלם ואפקטיבי. לסיכום, בפני מדינת ישראל ניצבים אתגרים רבים במספר מעגלים.
בכדי לתת מענה נכון לאתגרים, נדרש לייצר תפיסת ביטחון מתאימה. כזו שמחזירה את עיקרון ה'הכרעה', מבטלת את ה'הכלה' וה'שקט יענה בשקט' ופועלת בהתאם לעיקרון ה'אכיפה' וה'מניעה' שלא לאפשר לאויבינו להתפתח ולהוות איום משמעותי על ישראל. אחרי שנתיים וחצי של לחימה, ישראל השיגה הישגים רבים ומשמעותיים בזירות השונות. ישראל הוכיחה את עצמה כמעצמה אזורית וכבעלת ברית ושותפה נאמנה. מעמדנו באזור התחזק והיכולת להתקדם ל'שלום מתוך עוצמה', גדלה. היכולות הביטחוניות של ישראל, שהוכחו הלכה למעשה במלחמה, יביאו לפריחת תעשיות הביטחון הישראליות ולחיזוק הכלכלה ששרדה יפה את 1,000 ימי הלחימה. מבלי לגרוע ממה שנדרש עוד להשלים בכל אחת מהזירות, ההישגים מרשימים. אומנם לא הגענו עדיין ל'ניצחון המוחלט', אבל אנחנו בהחלט בכיוון הנכון. עלינו להביט אל האיום הבא ולוודא שנהיה ערוכים לסכלו מבעוד מועד ולא להתווכח על איזו ועדת חקירה נדרש להקים אחרי שחס וחלילה יתממש האיום.
https://www.news1.co.il/Archive/0026-D-184618-00.html