איני יודע מי הגה וניסח את הפוסט הבזוי והארוך הזה, ובו מתוארות לא עובדות כעובדות,...
עוד -מה היה קורה אילו...
ערכתי לאחרונה בתאריך 01.06.26 בשעה 04:11 בברכה, AVNER
ב־1961, באחד הלילות הירושלמיים שבהם האור במסדרונות משרד המשפטים נשאר דולק הרבה אחרי שהעיר נרדמת, ישב גדעון האוזנר מול שולחן עמוס קלסרים.על הקלסר העליון היה כתוב בעיפרון כחול:
סאסן — לאולם?
לידו שכבו תיקי עדות, מפות רכבות, תרגומים מגרמנית, מסמכים שהגיעו דרך שלושה ארכיונים ושתי מעטפות שלא הופיעו בשום רשימה רשמית. מזכירה אחת אמרה אחר כך שהאוזנר ישב שם בלי לזוז כמעט שעה, רק הזיז את המשקפיים מקצה האף אל המצח ובחזרה.
בבוקר הוא כינס את הצוות.
“אנחנו לא ננהל רק משפט נגד אייכמן,” אמר בשקט. “אנחנו ננהל משפט נגד המנגנון כולו. ואם בתוך המנגנון הזה יש גם שתיקות יהודיות — הן ייכנסו לאולם.”
אף אחד לא ענה.
העוזר הצעיר, זה שתמיד החזיק עיפרון מאחורי האוזן, לחש: “אבל אדוני היועץ, זה יפתח שוב את קסטנר.”
האוזנר הביט בו.
“לא יפתח,” אמר. “יתפוצץ.”
וכך נולדה ישראל אחרת.
היום שבו האולם השתנה
בימים הראשונים המשפט נראה כמו המשפט שכולנו מכירים: אייכמן בתא הזכוכית, שופטים חמורי סבר, עדים שעלו בזה אחר זה והחזירו את המדינה הצעירה אל אירופה שממנה ניסתה לברוח. אנשים עמדו סביב מקלטי רדיו במכולות, בבתי מלאכה, בקיבוצים, בבתי ספר.
ואז, ביום שלישי אחד, האוזנר ביקש להגיש מסמך נוסף.
הסנגור הגרמני קם מיד. “כבוד בית המשפט, מה הקשר?”
האוזנר לא הרים את קולו.
“הקשר הוא הונגריה. הקשר הוא 1944. הקשר הוא ידיעה, שתיקה, הטעיה, ומשא ומתן עם אדם היושב כאן בתא הזכוכית.”
באולם עברה לחישה. השם “קסטנר” עוד לא נאמר, אבל כולם שמעו אותו.
השופטים התייעצו. העיתונאים הרימו ראשים. באותו רגע נולד מקצוע חדש בישראל: פרשן־קסטנר־אייכמן. כל עיתון רצה אחד כזה. כל בית קפה גידל שלושה.
האוזנר הקריא מתוך התמלולים. לא באריכות, לא בצעקה, אלא במין קור משפטי שגרם לכל מילה להישמע כאילו היא נופלת על רצפת האבן.
ואז הוא אמר את המשפט ששינה את כיוון המשפט:
“הנאשם לא רק שלח רכבות. הוא גם הבין את כוחו של השקט.”
מכאן התחיל הוויכוח הגדול.
המדינה נחצית לשניים
תוך ארבעים ושמונה שעות לא דיברו עוד רק על אייכמן. דיברו על קסטנר. דיברו על מפא”י. דיברו על היישוב. דיברו על שליחים, ועדות הצלה, רכבות, מברקים, מי ידע ומתי ידע, מי הזהיר ומי לא הזהיר.
בבני ברק אמר בעל מכולת ללקוח: “אני אומר לך, המשפט הזה כבר לא משפט אייכמן. זה משפט שלנו.”
בתל אביב, בבית קפה כסית, משורר אחד זרק כוס תה על עיתונאי שטען שקסטנר היה מציל נפשות. המשורר צעק: “מציל את מי? את מי שהכניסו לרשימה?”
בקיבוץ בעמק יזרעאל הפסיקו את האספה באמצע. חבר ותיק קם ואמר: “אם נהפוך כל אדם שניהל משא ומתן עם מפלצות לבוגד, לא נבין שום דבר מהימים ההם.” מולו קם ניצול מהונגריה ואמר: “ואם לא נשאל למה לא אמרו לנו לברוח, לא נבין כלום אף פעם.”
זה כבר לא היה משפט. זו הייתה רעידת אדמה אזרחית.
“הוועדה להצלת המשפט”
בן־גוריון הבין ראשון שהעניינים יוצאים משליטה.
בגרסה הדמיונית הזאת, הוא מקים ועדה חשאית למחצה שנקראה במסדרונות “הוועדה להצלת המשפט”. לא להצלת המדינה, לא להצלת האמת — להצלת המשפט. כי בירושלים התחילו לחשוש שהאיש בתא הזכוכית, אייכמן, הולך ומיטשטש מאחורי דמותו של קסטנר המת.
הפיקנטיות הייתה בפרטים הקטנים.
פקיד בכיר אחד במשרד ראש הממשלה החליט להחליף את כל שליחי הדואר שהעבירו חומרים לבית המשפט, מפני ש“חצי מהם מדברים עם עיתונאים, והחצי השני נשוי לאנשים שמדברים עם עיתונאים.”
עורך עיתון אחד קיבל מעטפה ובה צילום מטושטש של מסמך, אבל הצילום היה הפוך. העורך הדפיס אותו כך. למחרת הופיעה כותרת ענק:
“המסמך שהמדינה ניסתה להסתיר”
ומתחתיה מסמך שאיש לא הצליח לקרוא.
חבר כנסת אחד דרש להקים “ועדת חקירה ממלכתית לחקירת ועדות חקירה קודמות”. מישהו מהאופוזיציה אמר לו מהספסל האחורי: “סוף סוף ועדה שתחקור את עצמה לפני שתחקור אחרים.”
הציבור צחק, אבל הצחוק היה דק. עצבני.
אייכמן מחייך בפעם הראשונה
בבית המשפט הבחינו העיתונאים במשהו מטריד: אייכמן, שעד אז ישב כפוף, בירוקרטי, אפור, התחיל להיראות כמעט מרוצה.
לא ממש חיוך. רק תזוזה קטנה בזווית הפה.
הסנגור שלו הבין את ההזדמנות. הוא התחיל לרמוז: אם אפילו בתוך ההנהגה היהודית היו מחלוקות, אם היו משאים ומתנים, אם היו העדפות ורשימות וסודות — אולי אין כאן רק פקיד גרמני אשם, אלא טרגדיה שלמה שאין לה כתובת אחת.
זו הייתה סכנה עצומה.
האוזנר קלט את זה מאוחר מדי. הוא רצה לחשוף את כל התמונה, אבל התמונה התחילה לבלוע את הנאשם.
באותו ערב כתב ביומנו, לפי הסיפור הדמיוני שלנו:
“פתחתי חלון כדי להכניס אור. נכנסה סערה.”
משפחות הניצולים נגד משפחות הניצולים
השלב הקשה ביותר לא היה בכנסת ולא בבית המשפט. הוא היה בבתי הכנסת, בבתי העלמין, בארוחות שבת.
ניצולי הונגריה נחלקו. היו שאמרו: סוף סוף שואלים את השאלה שאסור היה לשאול. אחרים אמרו: קל לשפוט מן הארץ, מן הכיסא, מן הזמן שאחרי.
בבית כנסת קטן ברחוב צדדי בירושלים, שני אנשים מבוגרים שהיו מתפללים יחד שנים הפסיקו לדבר. אחד מהם היה משוכנע שאם היו מזהירים בזמן, משפחתו הייתה בורחת. השני טען שאזהרה כללית לא הייתה משנה כמעט דבר, כי הגרמנים, ההונגרים, הפחד, העוני והכאוס כבר סגרו את כל הדלתות.
הם לא רבו בקול. הם פשוט הפסיקו להגיד זה לזה “שבת שלום”.
זה היה אחד הסימנים שהארץ מידרדרת: לא מהומות גדולות, אלא שתיקות קטנות.
משפט אייכמן הופך למשפט הנהגת היישוב
ככל שהתקדם המשפט, האוזנר נאלץ להביא עוד עדים. לא רק ניצולים. גם שליחים. גם עסקנים. גם מי שהכירו את ועד ההצלה. גם מי שקיבלו מברקים ולא העבירו אותם. גם מי שטענו שהעבירו אך לא נענו.
כל עד כזה הרחיק את האולם עוד צעד מאייכמן.
באחד הימים שאל אחד השופטים את האוזנר:
“מר האוזנר, האם אנחנו דנים בפשעי הנאשם, או בהיסטוריה של הנהגת העם היהודי בזמן השואה?”
האוזנר השיב:
“כבוד בית המשפט, לפעמים ההיסטוריה היא זירת הפשע.”
המשפט הזה הפך לכותרת. אבל באותו ערב, בשיחות הסגורות, אמר שופט אחד לחברו: “משפט אינו יכול להכיל את כל ההיסטוריה. הוא יישבר.”
והוא כמעט צדק.
הבחירות שלא היו אמורות לקרות
הסערה גלשה לפוליטיקה. האופוזיציה דרשה בחירות. מפא”י טענה שמנצלים את השואה כדי להפיל ממשלה. העיתונים התפוצצו.
הופיעו כרזות ברחובות:
“מי ידע?”
“מי שתק?”
“אל תתנו לאייכמן לברוח מאחורי קסטנר!”
“אל תסתמו שוב את הפה להונגריה!”
הכרזה האחרונה הייתה החזקה ביותר. היא צוירה ביד: פה סגור בסיכת משרד. לא גרפי, לא אלים — אבל בלתי נשכח.
בבתי הספר המורים לא ידעו מה ללמד. שיעור אחד על משפט אייכמן הפך לוויכוח בין תלמידים שהביאו מהבית את דברי ההורים. מנהל אחד אסר להביא עיתונים לכיתה. למחרת נמצאו גזרי עיתונים מודבקים מתחת לשולחנות.
ההמצאה הפיקנטית: “רדיו בודפשט”
בשלב מסוים קמה תוכנית רדיו לילית, פיראטית למחצה, שכונתה “רדיו בודפשט”. לא באמת שידרה מבודפשט — שידרה מחדר כביסה בגבעתיים, עם משדר מאולתר וטכנאי קול שהיה פעם חובב רדיו בהגנה.
כל לילה בחצות נשמע קול מעוות מעט:
“כאן רדיו בודפשט. הלילה נשאל: מי פחד מהמברק?”
התוכנית הקריאה קטעי מסמכים, שמועות, עדויות, ולעיתים גם דברים מומצאים. אי אפשר היה לדעת מה אמת ומה הגזמה. המשטרה חיפשה את המשדר שבועות. בסוף מצאה רק אנטנה, כיסא מתקפל, וקופסת ביסקוויטים ריקה.
אבל התוכנית עשתה את שלה: היא שברה את האמון. אם המדינה אמרה “המסמך לא מוכיח”, הציבור שאל “איזה מסמך?” אם בית המשפט אמר “לא רלוונטי”, הציבור שאל “למי לא רלוונטי?”
הרגע שבו האוזנר מתחרט
לקראת סוף המשפט, האוזנר הבין שהמהלך שלו הצליח יותר מדי.
אייכמן עדיין היה נאשם. הראיות נגדו עדיין היו עצומות. אבל הזיכרון הציבורי כבר לא התרכז רק בו. במקום משפט שבו מדינת ישראל מעמידה לדין את מנגנון ההשמדה הנאצי, נוצר משפט שבו מדינת ישראל מעמידה לדין גם את עצמה.
כזכור:
סאסן היה עיתונאי הולנדי וחבר אס-אס לשעבר שנמלט גם הוא לדרום אמריקה לאחר מלחמת העולם השנייה.ההקלטות: בשלהי שנות ה-50, הוא נפגש עם אייכמן בבואנוס איירס והקליט איתו עשרות שעות של שיחות (הידועות כ"מסמכי סאסן" או "הקלטות סאסן").התוכן: בהקלטות אלו, בניגוד לקו ההגנה המצטדק שלו במשפט בירושלים, אייכמן התגאה באופן חופשי בחלקו המרכזי בביצוע "הפתרון הסופי" והשמדת היהודים.הפרסום: לאחר שאייכמן נלכד על ידי המוסד בשנת 1960, סאסן מכר את תמלול השיחות למגזין האמריקאי Life, שפרסם חלקים מהם. התובע גדעון האוזנר השתמש בחלק מחומרים אלו במהלך המשפט.
- משמעות העובדה שמסמכי האסן לא פורסמו בפועל, היתה שתומכי קסטנר המשיכו להתמם: הוא ל...