רקע בראל חדריה שמואלי היה לוחם ביחידת המסתערבים של מג״ב. ב־21 באוגוסט 2021, במהל...
על הקיר הייתה תלויה תמונה של בראל חדריה שמואלי במדים, מחייך את החיוך הזה...
ערכתי לאחרונה בתאריך 28.05.26 בשעה 12:32 בברכה, AVNER
הלילה היה חם ולח על גבול עזה.המסכים באולפנים כבר עברו הלאה. עוד ממשלה, עוד משבר, עוד סערת טוויטר.
אבל בבית אחד, ביהוד, השעון נתקע.
על הקיר הייתה תלויה תמונה של בראל חדריה שמואלי במדים, מחייך את החיוך הזה של צעירים שלא יודעים עדיין כמה מהר מדינה מסוגלת להמשיך הלאה.
ואבא שלו לא הצליח להמשיך הלאה.
בהתחלה הוא ניסה לדבר.
ראיונות. ועדות. מכתבים.
הוא אמר שוב ושוב משפט פשוט:
"אם מחבל יכול להגיע עד חרך ירי ולירות לילד שלי בראש — אז אין גבול. יש תפאורה."
אמרו לו שיבדקו.
אמרו לו שיפיקו לקחים.
אמרו לו "האירוע תוחקר".
אבל הוא כבר למד את השפה.
"תוחקר" פירושו: נמשיך בדיוק אותו דבר, רק עם עוד מצגת.
ואז, בשקט כמעט מוזר, הוא התחיל לאסוף חתימות.
לא ימין, לא שמאל.
אימהות של לוחמים. מילואימניקים. אנשים שפשוט לא הצליחו להבין איך מדינה בונה חומה של מיליארדים — ואז מאפשרת להמון להגיע אליה עד מרחק נגיעה.
העתירה הייתה קצרה.
לא נקמה.
לא כיבוש עזה.
רק דבר אחד:
אזור חיץ של קילומטר מהגדר.
כל חדירה — התרעה.
חמש דקות לסגת.
ומי שנשאר — מסכן את הכוחות ונורה.
במערכת הביטחון נבהלו יותר מהבג"ץ מאשר מהחמאס.
כי פתאום מישהו הכריח אותם לומר בקול את מה שאסור לומר בישראל: שחיי חיילים חשובים לפעמים יותר מתמונות ב־CNN.
הדיון בבג"ץ הפך לקרקס לאומי.
פרשנים הזהירו מ"טבח הומניטרי".
דיפלומטים אירופים דיברו על "פגיעה במרחב האזרחי".
עמותות עתרו בשם "זכות המחאה עד הגדר".
ורק האב ישב שם בשקט.
מולו ישבו שופטים שבעצמם שלחו פעם ילדים לצבא.
אחד מהם שאל: "ומה אם מדובר באדם לא חמוש?"
האב הסתכל עליו ארוכות.
"גם מי שהתקרב לבן שלי לא נראה חמוש."
השתרר שקט.
ואז קרה דבר מוזר.
לא מהפכה אידיאולוגית.
לא התעוררות ציונית.
סתם... רוב מקרי.
שופט אחד שהיה אמור להיות בחו"ל נשאר בגלל ניתוח של אשתו.
אחרת החליפה שופטת בהרכב ברגע האחרון.
והעתירה התקבלה.
בקושי.
הפסיקה הייתה יבשה: "למדינה לא רק רשות אלא חובה לקבוע מרחב ביטחוני אפקטיבי להגנת חייליה."
בתוך שבועות השתנה הגבול.
כרוזים בערבית.
רחפנים.
סימונים באדמה.
אזהרות ברדיו.
ואז — ירי.
העולם געש.
מועצת זכויות האדם של האומות המאוחדות התכנסה בדחיפות.
עיתונים באירופה פרסמו תמונות של צעירים עזתים ליד שדות חרוכים תחת כותרות על "אזור מוות ישראלי".
באולפנים בישראל התחילו להתפתל.
"מה עם ההסדרה?"
"מה עם היציבות?"
"מה עם ההכלה?"
אבל משהו מוזר קרה בשטח.
הגדר נהייתה שקטה.
פתאום לא היו מאות אנשים שנצמדים לחומה.
לא היו ידיים שמנסות למשוך נשק.
לא היו "מפגינים" עם מטענים בכיסים.
ובאיזה מרתף בעזה, ישבו אנשים אחרים לגמרי סביב מפות אחרות לגמרי.
על אחת מהן היה כתוב: "חומת יריחו".
התוכנית הייתה בנויה על הנחה פשוטה: שישראל לא תירה באמת כדי למנוע התקרבות המונית לגדר.
שהיא תפחד מהמצלמות.
שתמיד יהיה לה חשוב יותר להיראות מוסרית מאשר להיות חיה.
אבל עכשיו המודל נשבר.
והמבצע נדחה.
שבועות.
חודשים.
בדיונים פנימיים של חמאס התחיל ויכוח חדש: "איך אפשר לבצע חדירה המונית כשכל התקרבות לגדר נגמרת באש חיה?"
בינתיים בישראל המשיכו לצעוק.
מאמרים נגד "הידרדרות מוסרית".
קצינים בדימוס הזהירו מ"בידוד בינלאומי".
אוניברסיטאות באירופה החרימו משלחות.
ואבא של בראל?
הוא כמעט נעלם מהתקשורת.
רק פעם אחת, שנה אחרי פסק הדין, מישהו עצר אותו מחוץ לבית קפה ושאל:
"נו, היה שווה את כל הרעש?"
הוא שתק רגע.
"אני לא יודע מה מנענו," אמר.
"אבל אני יודע דבר אחד — עכשיו לפחות אין עוד אבות שצריכים לראות מחבל נוגע בגדר כאילו זאת תחנת אוטובוס."
- צבא היא גוף ענק מגושם ומסורבל. ולא כולם שם מאוד נבונים ומאוד מוכשרים וממש ראויי...