יפה אהבתי
האישה שמנעה אסון שלא קרה אחרי הכול, זה היה הדבר האכזרי ביותר בגורלה: היא צדקה — ולכן איש לא יכול היה להוכיח שהיא צדקה.
בבוקר שבו לא קרה דבר, המדינה התעוררה כרגיל. ילדים יצאו לבתי הכנסת, חיילים שתו קפה בפלוגות, כבישים בדרום נשארו שקטים, וקיבוצים ליד הגבול לא נכנסו לספרי ההיסטוריה. לא היו אזעקות חריגות, לא היו כותרות שחורות, לא היו שמות, לא היו תמונות, לא היו ועדות חקירה, לא היו נאומים כבדים בקול חנוק.
הכול היה רגיל.
וזה בדיוק היה האסון הפרטי שלה.
שבוע קודם לכן היא שלחה את המייל האחרון. לא הראשון. האחרון.
היא כבר כתבה לפני כן, כבר סימנה, כבר חזרה על עצמה. היא לא אהבה דרמות. לא הייתה לה נטייה להגזמה. היא הייתה נגדת ותיקה, אפורה במובן הטוב של המילה: כזאת שלא מחפשת במה, לא מחפשת קרדיט, רק מחפשת את הקו הדק שבו פרט קטן הופך לתמונה.
אבל הפעם היא כתבה אחרת.
לא כי רצתה להישמע נבואית.
כי פחדה.
היא כתבה שהאימונים לא נראים כמו הצגה. שהתרגולות לא נראות כמו תעמולה. שהשפה, הסדר, התזמון, ההתעקשות — הכול מצביע על משהו שמחכה ליום פקודה.
בצד השני של המערכת היו אנשים טובים. לא כולם אטומים. לא כולם יהירים. חלקם פשוט היו עייפים, חלקם שבויים בתבניות, חלקם כבר ראו אלף התרעות שלא התממשו. אבל הפעם, איכשהו, אולי בגלל קצין אחד שלא הצליח להירדם, אולי בגלל אלוף אחד שהעדיף להיראות היסטרי מאשר להיזכר כרשלן, אולי בגלל פקידה אחת שהעבירה את המסמך הלאה במקום לתייק — הפעם זה עלה.
לא הרבה.
מספיק.
בלילה שבין שישי לשבת הוזזו כוחות. לא בצורה שתופיע בהודעות דובר צה״ל. לא בצורה שתבהיל את הציבור. עוד מחלקה כאן. עוד תצפית שם. כוננות גבוהה יותר, רחפנים, בדיקה כפולה של נקודות רגישות, הקפצה שקטה של כמה מפקדים.
בצד השני ראו.
חמאס ראה.
והמבצע נדחה.
לא בוטל. נדחה.
ובבוקר שבת לא קרה כלום.
בדיוק אז התחיל המשפט שלה.
לא משפט בבית דין. גרוע מזה. משפט במסדרונות.
בהתחלה אמרו: “טוב, מזל שנזהרנו.”
אחר כך אמרו: “אבל בעצם לא היה כלום.”
ואז אמרו: “צריך לבדוק איך הגענו לכוננות כזאת בגלל ניתוח אחד.”
ולבסוף אמרו את המשפט שתמיד מגיע אחרי שאסון נמנע:
“מישהו פה איבד פרופורציות.”
היא שמעה את זה ליד מכונת הקפה.
שני קצינים דיברו מאחוריה בלי לדעת שהיא שם.
“היא מוכשרת, אין ספק,” אמר אחד.
“אבל אי אפשר שכל מי שרואה אימון בעזה יקפיץ מדינה,” אמר השני.
“ברור. היום זה נגמר בשקט. מחר היא תכתוב שהמלחמה מתחילה כי מישהו הזיז ג׳יפ.”
היא עמדה שם עם כוס חד־פעמית ביד, והקפה נשאר בלי סוכר.
בצהריים קראו לה לשיחה.
המח״ט היה מנומס. זה היה הכי קשה. אילו היה צועק, היה לה קל יותר. אבל הוא דיבר בקול רך, כמעט אבהי.
“תראי,” הוא אמר, “אנחנו מעריכים מאוד את הערנות שלך.”
היא כבר הכירה את המשפט הזה.
במערכת, “מעריכים מאוד” היה לפעמים השער שדרכו נכנסת הנזיפה.
“אבל צריך להבין את ההשלכות. כשאת כותבת בניסוחים כאלה, זה מייצר לחץ. זה עולה למעלה. זה מזיז כוחות. זה משפיע על שבת שלמה של אוגדה.”
היא הביטה בו.
“אדוני,” אמרה בשקט, “אולי בגלל זה השבת נשארה שבת.”
הוא שתק רגע.
“יכול להיות,” אמר. “ויכול להיות שלא.”
וזה היה כל העניין.
יכול להיות שלא.
היא יצאה מהחדר בלי עונש רשמי. לא שללו לה דרגה, לא פיטרו אותה, לא כתבו עליה מכתב חריף. להפך, בתיק האישי שלה הופיע ניסוח מכובס: “יש להמשיך לחדד הבחנה בין התרעה מבוססת לבין הערכת סיכון מרחיבה.”
במילים אחרות:
את צעקת זאב־זאב.
אלא שהזאב, באותו בוקר, עמד מאחורי הגדר וראה שהרועים ערים.
השבועות עברו. לאט־לאט הפכה הנגדת לבדיחה קטנה, לא מרושעת מדי, אבל דביקה. “תשאלו את ו׳, אולי היא יודעת מתי תתחיל מלחמת העולם.” “לא להזיז כיסא בחדר, היא תוציא התרעה.” “החרב באה? או רק הסנדוויץ׳?”
היא חייכה לפעמים.
לא כי זה הצחיק אותה.
כי מי שלא מחייך במערכת — מסומן מהר יותר.
בבית בעלה שאל אותה אם הכול בסדר. היא אמרה שכן. הילדים שאלו למה היא חוזרת מאוחר. היא אמרה שיש עומס. אמא שלה אמרה לה בטלפון: “העיקר שאת בריאה.” והיא כמעט ענתה: “אני לא בטוחה.”
כי יש סוג של בדידות ששמור רק למי שמנע משהו.
מי שנכשל — כולם רואים את הכישלון.
מי שהצליח בזמן — נשאר עם ואקום.
אין אנדרטה לאסון שלא התרחש.
אין טקס ממלכתי למחדל שנחסם ברגע האחרון.
אין מדליה על ילדים שהמשיכו לחיות בלי לדעת למה.
ואז, חודשיים אחר כך, הגיע עוד סימן.
קטן.
מלוכלך.
כמעט בלתי נראה.
היא ראתה אותו בחומר חדש. לא אותו דפוס בדיוק, אבל אותו ריח. אותה סבלנות. אותו מבנה. אותה יד שמנסה להיראות כמו רעש.
היא ישבה מול המסך עד מאוחר.
האצבע שלה עמדה מעל המקלדת.
היא ידעה מה יקרה אם תכתוב שוב.
היא ידעה איך יקראו לזה.
היא ידעה מי יגלגל עיניים.
היא ידעה שהפעם כבר לא יגידו “ערנות”, אלא “אובססיה”.
היא גם ידעה מה יקרה אם לא תכתוב.
ולכן כתבה.
לא בגלל שהיה לה אומץ.
אומץ הוא מילה יפה מדי.
היא כתבה מפני שלא הצליחה לחיות עם האפשרות שלא תכתוב.
הפעם המייל היה קצר.
“ייתכן שאני טועה. ייתכן שגם הפעם לא יקרה דבר. אבל אם הסיבה שלא יקרה דבר תהיה מפני שהתכוננו — אסור לנו לבלבל בין התרעת שווא לבין התרעה שהצליחה.”
היא שלחה.
אחר כך כיבתה את המסך.
באותו לילה היא לא נרדמה.
לא בגלל שפחדה מהזאב.
בגלל שפחדה מהרועים.
כעבור שנים, כשכבר השתחררה, פגש אותה קצין צעיר בכנס מקצועי. הוא ניגש אליה בהיסוס, כאילו מתקרב לאדם שכולם מכירים אבל איש אינו יודע מה לומר לו.
“את ו׳?” שאל.
היא הנהנה.
הוא אמר: “רציתי להגיד לך משהו. הייתי אז בקו. באותה שבת. בגלל הכוננות ההיא ששלחת — הייתי בעמדה אחרת. לא יודע אם זה שינה משהו.”
היא חיכתה.
“אבל מאז אני מלמד קצינים צעירים משפט אחד.”
“איזה?”
הוא אמר: “לפעמים העובדה שלא קרה כלום היא לא הוכחה שהתרעת יותר מדי. היא הוכחה שמישהו הקשיב בזמן.”
היא לא בכתה.
זה לא היה רגע קולנועי.
רק משהו קטן התרכך בפניה. כמו דלת פנימית שלא נפתחה שנים, ופתאום זזה מילימטר.
כי אולי זה כל מה שמקבל מי שמונע אסון:
לא כותרת.
לא צל״ש.
לא צדק היסטורי.
רק אדם אחד, במקום אחד, שאומר בשקט:
יכול להיות שבזכותך לא קרה כלום.
- יפה. זה נכון לתחומים נוספים: כשמביאים סגרים וחיסונים, אחר כך אומרים: אבל הקורונה...