תשמע, המסקנה היא שהמדינה החזקה הזו שלנו המנוהלת ע''י אנשים גלותיים צריכה דבר ראש...
מונולוג
זאת אולי התופעה המשונה ביותר בהיסטוריה: עם קטן, מפוזר, נרדף, חסר ארץ במשך אלפיים שנה — ובכל זאת מוציא מתוכו איינשטיינים, פרוידים, מרקסים, בנקאים, מוזיקאים, סופרים, מדענים, חתני פרס נובל. יהודים נמצאים בכל מקום שבו העולם חושב, ממציא, מנהל, מגלה.
ופתאום אתה שואל את עצמך:
אם כך — איך ייתכן שאותו יהודי גאון, אותו יהודי משפיע, אותו יהודי שמסוגל לפצח את האטום, להקים אוניברסיטאות, להניע כלכלה עולמית — עדיין מתכווץ מול אויביו כמו בגלות?
והרי היום כבר יש ליהודי מדינה.
קטנה, צרה, מוקפת אויבים — אבל עם צבא, מטוסים, טנקים, מודיעין, ואפילו כוח שבמשך שנים העולם רמז עליו בלחש: פצצת אטום.
כלומר, לא עוד יהודי חסר מגן.
ובכל זאת, בנפש — פעמים רבות עדיין אותו יהודי גלותי.
ואז הגיע השביעי באוקטובר.
באו מרצחים מעזה, שרפו, שחטו, חטפו — ובאותו יום עצמו כבר התחילו הדיבורים הישנים:
׳רק אל תגזימו.׳
׳מה העולם יגיד?׳
׳אסור לאבד לגיטימציה.׳
כאילו עדיין אנחנו עומדים לפני הפריץ ומבקשים רשות לחיות.
ואחר כך לבנון.
שנים של טילים, שנים של הכלה, שנים שבהן מדינה שלמה משלימה עם זה שחבל ארץ שלם חי תחת איום מתמיד.
איזה עם נורמלי חי כך?
איזה עם שיש לו כוח, צבא ומדינה ממשיך לחשוב כמו קהילה נרדפת?
כי זאת הנקודה האמיתית:
הגלות היא לא רק מקום.
הגלות היא הרגל נפשי.
היא הפחד להשתמש בכוח גם כשאין ברירה.
היא הצורך להסביר את עצמך לפני שאתה מגן על ילדיך.
היא התחושה שגם כשאתה חזק — אסור לך באמת להיראות חזק.
אבל אחרי השביעי באוקטובר משהו נסדק.
מילואימניקים זרמו בלי לשאול שאלות.
צעירים חזרו מחו״ל להילחם.
לוחמים נכנסו לעזה ולדרום לבנון מתוך הבנה פשוטה: אם יהודי לא יגן על עצמו — איש לא יעשה זאת במקומו.
וזה אולי הקרב הגדול באמת:
לא רק מול חמאס ולא רק מול חיזבאללה, אלא מול אותו יהודי גלותי פנימי, שמאמין שגם אחרי שיש מדינה, צבא ועוצמה — עדיין צריך לפחד מעצם הקיום היהודי הריבוני.״
- כל מילה