הצצה לתפיסה ההזויה של חלקים בשמאל על הטבח
כותב הפוסט, שעבורו כל דבר יוצא וחוזר למקום פוליטי, מניח שמי שהולך עם פאץ משיח, הוא ממחנה נתניהו, ומי שמתאבל וזוכר את הפשע הנורא של חמאס (סליחה על הכפירה שלי שאמרתי שזה פשע של חמאס), חייב לבוא ממחנה המתנגד לנתניהו.
הוא למעשה מקביל בין המסרים של המשיח ושל הזכרון והכעס, כי ברור לו שהכעס על הטבח חייב להיות מתועל למקום אחד בלבד: למקום הפוליטי. שלא ייתכן אדם שחושב אחרת ממנו פוליטית, שייכעס על הטבח.
לא פלא שמדובר באדם המגיע מקבוצה שנזכרה לצאת נגד המדיניות בעזה רק לאחר הטבח, קבוצה שלפני הטבח צחקה וזלזלה ב"משיחיים" שביקרו את הדברים האלו בזמן אמת, ושבמקביל ממשיכה לדרוש את המשך המדיניות שהביאה לטבח. כי מה שחשוב להם זה לא מה נעשה בעזה, אלא מי יעשה את זה, ורק זה מה שמעניין אותם.
קבוצה שמיוצגת בכנסת על ידי מנהיג שהדבר הראשון שהיה לו לומר אחרי הטבח, זו אמירה פוליטית ("חטא שאין ממנו כפרה"), כשעם ישראל עוד היה בשיא הזעזוע ורצה נקמה, נחמה, אמפתיה. שהבין מי האויב האמיתי. כשאנשים עוד היו תקועים בממ"דים והחיפושים אחרי נעדרים בשדות עוד היו בעיצומם.
קבוצה שקשה לה עם כעס על הנאצים, כי זה מוריד מהכעס על המנהיג הפוליטי שהם נגדו. קבוצה שבטוחה שכעס על הפשע יכול להיות רק כעס פוליטי על האויב האחד והיחיד.