על נושא אלעד בן נון שיושב בכלא לאחר שסחט כאלה שהתכתב איתם כאילו הוא קטין.
"בשנים האחרונות ליוויתי את אלעד בן נון באינספור הליכים משפטיים.
ראיתי מקרוב את האדם, את התיק, את החומרים - ובעיקר את מה שהציבור בישראל לא יודע.
והגיע הרגע להפסיק לשתוק.
שמחה לבשר שבימים האחרונים הגשנו לבית המשפט בקשה להסרת צו איסור הפרסום בפרשה של אלעד בן נון.
לא מדובר בעוד בקשה טכנית.
מדובר בבקשה שנוגעת בלב־ליבה של זכות הציבור לדעת, ובעיקר בשאלה אחת:
כמה זמן עוד אפשר להסתיר מהציבור את האמת?
במהלך ההליך הפלילי נחשפו אנשים בכירים מאוד במדינה.
אנשים בעלי כוח, מעמד והשפעה.
אנשי מערכת הבריאות.
אנשי ביטחון.
דמויות ציבוריות מוכרות.
ואפילו גורם שיפוטי בכיר באזור הצפון.
חלקם, לפי חומר הראיות שנשמע בבית המשפט, הגיעו למפגשים מיניים לאחר שנאמר להם כי מדובר בקטינים.
*אבל הציבור מעולם לא שמע את שמם.*
לא בגלל שלא היו ראיות.
לא בגלל שלא היו עדויות.
אלא בגלל צו איסור פרסום שהפך עם השנים לחומת הגנה כמעט מוחלטת סביב הפרשה.
והאמת?
ככל שנכנסתי לעומק התיק, כך התחזקה אצלי התחושה שיש כאן סיפור גדול בהרבה מאלעד בן נון עצמו.
כי בזמן שאותם אנשים ממשיכים את חייהם באנונימיות מוחלטת - אלעד הפך לאויב של המערכת.
אני אומרת את זה בזהירות, אבל גם באחריות מלאה.
בשנים האחרונות מתנהלת נגדו התנהלות שקשה להתעלם ממנה.
גם בתוך בית הסוהר.
גם סביב נושא החופשות.
שוב ושוב גורמי שב”ס מאשרים את יציאתו לחופשה - ושוב ושוב דווקא משטרת ישראל טורפת את הקלפים ברגע האחרון, בכל פעם בטענה אחרת.
בית האם נפסל.
מלון אושר ואז נפסל.
דירה פרטית אושרה ואז נפסלה.
וכל מי שעוסק בתחום מספיק שנים יודע לזהות מתי מדובר בשיקול מקצועי - ומתי מדובר במשהו אחר.
*אלעד הבין דבר פשוט* :
המערכת מצפה ממנו להתחרט.
להוריד את הראש.
להגיד שטעה שחשף את אותם אנשים.
אבל זה לא יקרה.
להפך.
ככל שמנסים לשבור אותו - כך הוא נחוש יותר לחשוף את האמת במלואה.
הוא יודע שהמחיר כבד.
הוא יודע היטב שגם גורמי טיפול כבר רומזים שאין לו באמת סיכוי להשתחרר על תנאי בגלל שאינו מתחרט.
אבל מבחינתו, אם כבר סימנו אותו - לפחות שהציבור בישראל ידע למה.
הבקשה שהגשנו לבית המשפט היא רק ההתחלה.
והפעם - אנחנו לא מתכוונים לשתוק יותר."
