ביבי ירש את הליכוד של שמיר ובגין, בטרם הסתבך בפלילים והפך אותה למפלגת פשע, וכעבו...
הסמכויות שבגץ לקח לעצמו מתקופת שמיר להיום
להלן ההבדלים המרכזיים ב"סמיכות" (כלומר, במידת המעורבות והקרבה של בג"ץ להכרעות פוליטיות וציבוריות):
המהפכה החוקתית: בזמנו של שמיר (עד 1992), לבג"ץ לא הייתה סמכות רשמית לבטל חוקי כנסת. עם חקיקת חוקי היסוד ("כבוד האדם וחירותו" ו"חופש העיסוק") ופרשנותו של השופט אהרן ברק, החל בג"ץ לפסול חוקים של הכנסת בטענה שהם נוגדים את חוקי היסוד – כוח שלא היה לו בתקופת שמיר.
עילת הסבירות: בתקופת שמיר, בג"ץ התמקד בעיקר בשאלות של חוקיות פורמלית. כיום, השימוש ב"עילת הסבירות" רחב הרבה יותר, ומאפשר לבית המשפט להתערב בהחלטות ממשלה ומינויים פוליטיים אם הם נתפסים כ"בלתי סבירים באופן קיצוני", גם אם הם חוקיים טכנית.
זכות העמידה: בימיו של שמיר, כדי להגיש עתירה לבג"ץ היית צריך להוכיח "זכות עמידה" – כלומר, שההחלטה פוגעת בך אישית באופן ישיר. מאז, בג"ץ הרחיב את זכות העמידה לכל אדם ("העותר הציבורי"), מה שמאפשר לארגוני חברה אזרחית לעתור נגד כל החלטה ממשלתית בעלת אופי ציבורי.
שפיטות: בתקופת שמיר נשמר העיקרון שיש נושאים "לא שפיטים" (כמו נושאי ביטחון או חוץ מובהקים). כיום, התפיסה היא ש"מלוא כל הארץ משפט", ובג"ץ דן בנושאים שנחשבו בעבר לנחלתה הבלעדית של הרשות המבצעת.
הקשר הפוליטי: בתקופת שמיר שרר סטטוס קוו שבו הפוליטיקאים קיבלו את פסיקות בג"ץ כסופיות כמעט ללא עוררין. היום, בג"ץ נמצא בלב המחלוקת הפוליטית ("המאבק על הרפורמה המשפטית"), כשישנו מתח חריף בין הרשות השופטת לרשות המבצעת על גבולות הגזרה של כל אחת מהן.
לסיכום: בזמנו של שמיר, בג"ץ היה גורם מרוסן יותר שעסק בעיקר בהגנה על הפרט מול הבירוקרטיה. כיום, הוא שחקן מרכזי בעיצוב דמותה של המדינה, בעל סמכות לביקורת שיפוטית על חקיקה ומדיניות ממשלתית רחבה